הבטחתי לעמותה הזו שאכתוב עליה טור לעיתון, אבל לא עמדתי בדיבורי. בזמן שכתבתי על עמותות אחרות, אלו המצילות לבן של ילדים מארצות נכר ואויב, אלו המחבקות תינוקות שהושארו על פתח דלתן ללא שם וזהות, אלו העוזרות לילדים חולים שסביר שלא יגיעו לגיל מצוות להגשים את החלומות הכי פרועים שלהם, על העמותה הספציפית הזו לא כתבתי, ועד היום אינני יודעת מה הסיבה.

התוודעתי אליה לפני שלוש שנים לערך. באחת מתוכניות הטלוויזיה הוצגו דירות המסתור שבהן משכנת העמותה בני נוער ממשפחות מצוקה או כאלו שלקחו את מרד הנעורים צעד אחד קדימה והלכו אל הפשע, אל הסם ואל האלכוהול, שוכנו שם ועדיין גרים שם. גם נערות שאביהן ראה בהן בנות זוג וכאלו שסרסרה בהן אמן כדי להשיג לעצמה עוד מנה של מטשטש החושים הטרנדי כל כך, היו שם.

מיד הסתקרנתי, הקצה משך אותי מאז ומעולם, והעובדה כי הם היו בני פחות מעשור מתחתי עזרה לי, יכולתי להזדהות איתם או עם חלקים מהלך חייהם, יותר מאותו הכתב הטרחן שכתב עליהם עובדות יבשות. פניתי אל העמותה וביקשתי לפגוש אותם, שלחתי מכתבים, מיילים, טלפנתי, ורק בפעם הרביעית או החמישית קיבלתי סוף־סוף מענה. "את מוזמנת לפגוש אותם, אבל לא את המקרים הקיצוניים, אלא בני נוער ממשפחות קשות יום שמגיעים אל המרכזים שלנו כדי להתפתח וללמוד". קיבלתי את זה, לא דרשתי יותר. גם לא שאלתי למה הכתב ההוא, בערוץ המסחרי הגדול, נכנס אל המקומות האסורים והמעניינים ביותר בעוד שאותי לוקחים לפעילות שגרתית שאני יכולה לחזות בה בכל מחנה של תנועת נוער כזו או אחרת. אבל הסכמתי. למעלה מזה, הבטחתי שאכתוב עליהם בחיוב, ניסיתי לפתות בזה על מנת להיכנס אל דירות המסתור ההן - אבל כלום ושום דבר, העמותה ההיא נותנת לילדים שבחסותה להרגיש בטוחים, ולפי מה שהבנתי, אם תורם גדול מחו"ל לא היה מתנה את תרומתו בכניסת הכתב ההוא, גם הוא לא היה נכנס, ותבינו מזה מה שתבינו.

***

קבענו באחת מערי הפריפריה במרכז הארץ בשתיים בצהריים. "איזה ילד מגיע לפעילות רגע אחרי סיום הלימודים?", שאלתי בפליאה עקב השעה המוקדמת. "כשאין מקום אחר ללכת אליו, מגיעים הנה", סיכמה לי פעילת העמותה, ולא שאלתי עוד. באחת וחצי כבר התייצבתי בפתח המקלט הציבורי, שנצבע בצבעים בהירים ומרגיעים. "את בטח מרסל, נכון?", פגשה אותי אישה לא צעירה, שמנה ושיער שיבתה אסוף בקשת. "המרכזת עוד לא הגיעה, אבל אמרה לי להעסיק אותך בינתיים, ברוך השם, תמיד יש מה לעשות פה, בואי אחרי", ציוותה, ואני הלכתי אחריה מחויכת, שכן, הזכירה לי את כל דודותי פלוס קצת מכל סבתא.

נכנסנו אל המקלט (אם תרצו, מרכז). שולחן סנוקר גדול קידם את פני, על ידו שתי מכונות וידיאו - האחת הציגה את המשחק האלמותי "פקמן", והשנייה משהו עם רובים. החדר שאליו נכנסנו הוביל לעוד חדר, שבו היו בריסטולים, טושים, מחברות, צבעי מים, ניירות קרפ, צלופן והמון המון ספרים. "הפושטקים בסנוקר, החכמים באים לפה", צחקה האישה. "אגב, קוראים לי מאמא, ושמעתי שגם את תוניסאית כמוני, ברוכה הבאה", אמרה לי. "ברוכה הנמצאת", השבתי לה ולא שאלתי לשמה האמיתי, לא כי זה לא עניין אותי, אלא מהסיבה הפשוטה שכל כולה שידרה מאמא.

"הנה, פה את תעזרי לי", פסקה. נכנסנו אל מטבח קטן, עם שיש ישן עד מאוד וארונות מטבח חדשים ומבריקים, ככה זה כשתרומות מגיעות טיפין טיפין, את זאת ידעתי מהעמותות הקודמות שעליהן כתבתי. מאמא שלפה סינר מן הארון וכרכה אותו סביבי. "לא נראה לי שזה יעלה עלי", התנצלתי והכנסתי את בטני ככל שיכולתי, "מה את דואגת?", שאלה, "הנה עולה ויש עוד רווח!", הידקה את קשר החוט בגוזמה, שגרמה לי להרגיש את כל מה שאכלתי בקידוש יומיים קודם לכן. מאמא שלפה שקית תפוחי אדמה מהמזווה ואמרה, "יאללה, עד שתתחיל הפגישה תעשי לי טובה, עוד מעט יבואו מבית הספר והביאו לי את הקניות מאוחר היום".

כך עמדנו אני והיא במטבח הצר שבקושי הכיל את שתינו. היא הסירה נוצות מכנפי עוף בשרניות, ואני קילפתי תפוחי אדמה גדולים. "הם אוכלים פה צהריים?", שאלתי. "אז איפה יאכלו? מחבונים (מסכנים). פעם אחת, רק התחלתי לעבוד פה, אמרו לי יש ילדים בלי אוכל בבית, כל מה שתבשלי, יאכלו, וואללה לא האמנתי להם, איזו אמא יכולה לשלוח את הילד שלה רעב לבית ספר? איזו מדינה תיתן לבטן של ילד לקרקר? עד שבאתי לפה", אמרה והכניסה את הכנפיים לרתיחה. "רק פה, יא מרסל", אמרה לי, "הבנתי שאולי אלוהים לא קיים ויסלח לי האלוהים שאני אומרת את זה".

המאמא הזו חיממה את לבי, היה בה משהו מגונן והנחתי שלא מן הנמנע שילדים, נערים ונערות שלא אוהבים כנפיים ותפוחי אדמה, מגיעים רק כדי להרגיש את מגע ידה ולהביט בעיניה הטובות. בינינו, מי לא צריך אחת כזו בחייו?




***

כשנשמעה מכת הכדור הראשונה משולחן הסנוקר, מאמא הניחה בידי כיכרות לחם מחולקות לפרוסות דקות, מזלגות ומפיות ואמרה, "לכי תשימי על השולחן, הם מתחילים להגיע". יצאתי החוצה, הנחתי את הדברים על השולחן והבטתי בהם, שבעה נערים שנראים יותר מכפי גילם אך רזים מאוד, ושתי נערות, האחת שחרחורת, נמוכה ובמכנסיים שקצרים עליה בכמה מידות, והשנייה גבוהה ממנה ועל פניה איפור מוגזם, שגם ממרחק אפשר להבחין בו. "את מחליפה את אלמוגי המדריך? את החדשה?", שאל אותי אחד הנערים והתקרב, השאר באו בעקבותיו.

"לא, אני עושה כתבה על המקום המגניב הזה", עניתי לו. הם הביטו זה על זה והחלו לצחוק. "את לא אפויה, אה?", אמרה השחרחורת, "מי אומר מגניב היום?". הם שוב צחקו, הפעם צחקתי איתם. מאחורינו נכנסה מאמא ובפיה שיר, "עוד לא אכלנו, עוד לא שתינו, יבש לנו בגרון", הניחה סיר ברזל גדול על השולחן ושאלה "מי רעב?". אחד מהם, עולה מחבר המדינות, התיישב ליד השולחן, לקח מפית ופרש על רגליו, אומנם רעב, עד מאוד יש להניח, אבל את נימוס הוריו לא שכח. השאר הקיפו את מאמא וחיבקו אותה. "יש מלבי?", שאלה אחת הבנות. "עוד לפני האוכל כבר קינוח? יאללה תשבו", נזפה בהם מאמא.

הבטתי בהם מאחור. מאמא לקחה מהסיר, שווה בשווה, שלוש כנפיים וכמה תפוחי אדמה לכל אחד ומעט רוטב וציוותה "תנגבו עם הלחם, זה טעים". אחר כך שאלה אותם על היום שלהם. אחד מהם אמר שאבא שלו לא יגיע עד חצות וביקש אישור מיוחד להישאר במועדון, השנייה קיללה את המורה קללות נמרצות כי זו קראה לה ילדת רחוב, השלישי שאל אם יהיה שיעור יצירה היום, והרביעית הביטה עליו בערגה, אני מניחה שקלט את מבטה, אך כשאתה לא יודע אם מחר תאכל ואם מחרתיים תוכל לצאת אל הטיול השנתי, לאהבת הנעורים קשה להיכנס.

"נו, את לא נראית אחת שמתביישת לאכול", קרא לי אחד מהם אל השולחן בדרכו המיוחדת. הם צחקקו בשקט, קצת צבט לי, הרגשתי כמו בת כיתתם השמנה, משקעי עבר שלא חושבת שיעברו לי מתישהו. אך כששלחו את מאמא להביא לי צלחת וחלקו איתי את לחמם, עברה לי אי־הנוחות. הם שאלו אותי איפה גדלתי, במה עבדו הורי, ואיך זה שיש לי מאה אלף עוקבים בפייסבוק. סיפרתי להם, סיפרתי שאומנם אוכל תמיד היה, אבל לא ידעתי מתי אוכל להדליק את האור ומתי חברת החשמל תקדים אותי ותכבה אותו, סיפרתי להם שפעם לא היו מעקלים חשבונות בנק, אלא לוקחים את הספה, את הטלוויזיה ואפילו את החנוכייה, סיפרתי להם שתמיד רציתי חוג. וכששאלו איזה, ענה אחד מהם בשמי ובשמו "מה זה משנה? כל חוג!". ולרגע הפכתי להיות אחת מהם. כשניגבתי את סוף הרוטב האלוהי מן הצלחת, אמרה המאופרת "מרסל, הכל אותו הטעם", והפעם צחקתי איתם גם אני.

כשכמעט סיימנו לאכול, נכנסה סוף־סוף הרכזת. "את מרסל?", שאלה אותי, "סליחה על האיחור", הביטה על צלחתי הריקה ואמרה, "אני רואה שהתחברתם, יופי. בואי איתי". כשלקחה אותי אל המשרד הסמוך, סובבתי את ראשי והנהנתי לאות תודה למאמא האהובה, היא עיקמה את פרצופה בבוז וסימנה לכיוון הרכזת, כנראה ששם כבר הבנתי את כל מה שהייתי צריכה להבין. בישיבה שם, בחדרה, הסבירה לי כמה הם צריכים תרומות, שהמועדון עומד בפני סגירה, שהילדים הללו יושלכו אל הרחוב והיא תשמח אם אכתוב על כך. כשנמשכה השיחה, אמרתי שאוכל לבקש אוכל, מוצרי היגיינה, יצירה, משחקי וידיאו וכל דבר אחר, אני בטוחה שקהל קוראי יירתם, אבל היא רצתה כסף. אחר כך שאלתי כמה עולים שכירות במקום וחשמל וארנונה, וכששתקה לרגע ורק אחר כך התרצתה ואמרה שהמקום מוחזק בסבסוד של העירייה, ניסיתי לחשוב, למה צריך כסף אם יש תורמי מצרכים יומיומיים, אבל היא רצתה כסף. וידעתי, שלילדים הללו אעזור, אבל הרכזת לא תקבל כסף, לא ממני לפחות. למחרת פרסמתי בדף הפייסבוק שלי בקשה לעזרה, מיותר לציין שהמקום קיבל משלוח של אוכל, צעצועים ואפילו כלי כתיבה ובגדים. תגידו מה שתגידו, לעם ישראל יד רחבה. את שם העמותה לא פרסמתי ולא אפרסם, כי בילדים האלו ראיתי משהו ממני, מילדותי, ובמאמא ההיא משהו מסבותי, ובשכונה ההיא משהו מזיכרונותי, ודווקא אצל הרכזת ההיא, דווקא אצלה, ראיתי את מה שהעיב על כל הילדות היפה שיכלה להיות לי,

שלוש אותיות כמו סכינים חדות,

כ, ס, ף.

איכסה עליך, כסף.