זו כבר חנות הבגדים הרביעית שאליה נכנסה חפוית ראש, היא לא מבקשת עזרה ומקווה שלא יציעו לה אחת כזו. אם תתבוננו בה מהצד, תוכלו להבחין איך היא כמעט ומסתתרת בין השמלות הלבנות, מבקשת לעצמה רגע של שקט בשעות האחרונות של לפני ערב החג. החנויות הומות, בזה היא מתנחמת, הנשים שעד עתה עסקו בניקיונות, בקניית אוכל לחג הקרב ובפילוט הדגים וקציצת הירקות, כמו נזכרו פתאום שגם הן קיימות, שגם להן הזכות לקצץ קצוות שרופים משערן, לבחור לעצמן שמלה ראויה, לבנה ויפה ולמרוח על ציפורניהן לק שישבור את כל הלובן הזה.
אף פעם לא הבינה את החג הזה, סך הכל אין קמח ויש הגדה בת 30 וכמה עמודים לקרוא בצוותא. על מה כל הרעש, הלחץ והפחד? מיותר לציין שאת מחשבותיה לא העזה לחלוק, היא לא אחת שיודעת להתווכח, וברגע שמישהו ייתן את עמדתו הנגדית, תסתתר ותיכנע מיד. הנה מצאה לה שמלה לבנה עם רקמת שמש צהובה במרכזה. הצהוב מעט פוגם באחידות השמלה, אבל היא דווקא אוהבת את זה שהשמש רקומה בסמיכות ללבה, ואולי אף תגן עליה מפני הרגעים המביכים הצפויים לה הערב. בתא המדידה פושטת את בגדיה, מיישרת את תחתוניה, מסדרת את חזייתה ולובשת לאט את השמלה, שלא תתלכלך חלילה ממעט האודם שמרחה על שפתיה, או מהקרם על שערה.
השמלה נוחה לה, אוורירית ומדויקת. למען האמת, כל שמלה שמדדה בחנויות הקודמות ישבה עליה בדיוק כך. גופה הרזה, חזה העומד וגזרתה המדויקת מעולם לא הקשו עליה בבחירת בגדים. כשהיא יוצאת מהתא ומחפשת מראה ריקה מבבואת אישה זרה, היא מעיזה להביט על תווית המחיר הדבוקה לשמלתה. 350 שקל טבין ותקילין, ואין אף שלט על מבצע גלוי לעין. טוב, אם הקצבים, הדייגים וטוחני התבלינים הרשו לעצמם לטפס קצת במחיר לכבוד חג החירות, אז למה שמייבאי הבגדים לא?
בראי נגלית אליה אישה יפה, עם אף מעט שבור, שיער חום ארוך, שמלה המגיעה עד לברכיים ובאמצעה שמש מחייכת. היא אוהבת את איך שהיא נראית ולרגע תוהה אם גם הבחור התורן שאביה יביא הערב יאהב. היא תוהה אם השמש הבוהקת ו–350 השקל שהיא עולה יכסו על הפגם המולד המושיב אותה כל ערב ראש השנה, סוכות, פסח ושבועות לבדה בשולחן הארוך לצד אחיותיה, בעליהן ואחייניה הקטנים. "אוי, היא נפלאה עלייך", ניגשת אליה אישה מבוגרת עם סיכת ביטחון בפיה, המבקשת ליצור רושם שהבגדים נתפרו זה עתה על ידה ולא חלילה באצבעותיו הקטנות של ילד סיני רעב. "אם לומר את האמת, היא האחרונה שנשארה לי, אני לא הייתי מתלבטת", אמרה המוכרת בזמן ששלחה ידיים, סידרה את שרוולי השמלה ואף פיזרה את שערה של הלקוחה הפוטנציאלית כדי שזו לא תחשוב חלילה שרק את כספה רוצים, יחסי אנוש לפני הכל.
"ב..סדר", אמרה למוכרת, "אני א..קח", נאבקה להוציא את המילים מפיה, אף התיזה מעט רוק על הראי שעד הגעתה של המוכרת דווקא חייך אליה, ונכנסה בסערה אל תא המדידה. פשטה את השמלה הפעם ביתר מהירות, בלי לחשוש לקרוע או ללכלך, לבשה את בגדיה, ויצאה ישר אל הקופה, בלי להביט ימינה או שמאלה. "זה 350", אמרה המוכרת ובהתה בה. היא הגישה לה את כרטיס האשראי "ת..שלום אחד", לחשה והראתה באצבעותיה. אחרי שקיבלה את השמלה מקופלת ועטופה בשקית לבנה, בירכה אותה המוכרת בחג שמח ועל הדרך הוסיפה, אבל בלי לפגוע חלילה ובאמת שכוונותיה טובות, כי לבת של בת אחותה יש אותה הבעיה בדיוק, שאם תכניס טבעות מלפפונים בכל צד של הפה ותתרגל דיבור יחד איתן, מאוד יכול להיות שתעבור לה הבעיה ותוכל לדבר רגיל. את סוף משפטה של המוכרת לא שמעה, היא כבר הייתה בתחנת האוטובוס, כשדמעות חונקות את גרונה והשנאה התהומית לחגי ישראל מתחילה לבעבע בה.
***
בערב, מביטה על אביה מניף באוויר את אחיינה השמנמן, שאף שהוא בן שנה ושמונה חודשים, טרם למד ללכת. "אל תדאג, אתה עוד תרוץ ותוביל חיילים! גבר כמו סבא שלך", אומר לו, שולח אותו אל האוויר ותופס אותו למורת רוחה של אמו. "אבא, הוא ייפול בסוף!". "את רכרוכית מדי", אומר לה, "רק בגללך הוא לא הולך", וזו לא מגיבה על דבריו, עם האיש העקשן אף אחד לא יכול להתווכח.
היא נזכרת בילדותה, איך עבד אביה שעות נוספות במפעל הצבאי ואף לקח עבודות שחורות בגינון, גם בשבת, שהייתה כל עולמו, רק כדי לממן לבת הזקונים שלו, אהובתו, זו שקיבלה את אפו השבור ואת אהבתו המשונה לדבורים - שאותה חלקו יחדיו בכוורת שבחצר - פסיכולוגיות, קלינאיות תקשורת (עוד לפני שנקראו כך) ומשחקי פיתוח והגייה נכונה. הכל כדי שתהיה כאחד האדם, לא שונה, חסרת פגם והחשוב יותר מכל - שאם יפגעו בה, תוכל לצעוק, לדבר, לספר ולא תיתקע, תרקע ברגלה ותחטוף התקף זעם נוראי בכל פעם שהיא לא מצליחה.
אבל הילדה לא הצליחה. מוחה היה מבריק, חיוכה שובה לב, ותבונתה נשגבת, אבל המילים והלשון לא עמדו במהירותה, נתקעו והתבלגנו זו בזו בכל פעם שניסתה להוציא משפט מפיה. בשלוש השנים האחרונות, כשהיא כבר נושקת ל–30, החליט שדי לו, זו הגזירה שנגזרה עליהם משמיים ואיתה יתמודדו. באחד מימי הכיפור ניגש אל ספר התורה הקרוב ביותר, הניח ידו עליו ונדר נדר שאולי את השפה התקינה לא הצליח להביא לה, אבל אהבה יביא, וייקח כמה שייקח. מאז, בכל חג, אירוע משפחתי או ארוחת ערב מפוארת מושיב מולה את השליח המצחיק מבית הכנסת, את הבן של הירקן, את הסטודנט שצעיר ממנה בכמה שנים ואפילו את בנו הקצין של קרוב משפחתו, אבל מהצד שמתיר לקרובים להתחתן. והיא, בכל פעם, כדי שלא ייפלו פניו של אביה, פורעת את חובה על השנים שבהן קרע עצמו כדי לנסות לתקן אותה, מחייכת, מגישה לאותו החתן התורן את צלחתו, ופעם אף ליוותה אחד מהם לאוטו ונתנה לו להכניס לשונו לפיה, אף שלא חשקה בו כלל וכלל. מיותר לציין שימים אחר כך מקבל אביה הודעות או שיחות המתחילות ב"תשמע, היא בחורה נהדרת, אבל...", ושוב שקט בא על הבית.
***
בעוד כמה דקות ידפוק החתן הבא בדלת, ומשום מה, ואולי בזכות השמש המחייכת, התינוק שלא יודע ללכת ובכל זאת כובש את לב כולם והחלפת הקידומת שתגיע בעוד חודש, היא לא מפחדת. היא אף תתפוס מקום רחוק מהאיש, לא תקום לעזור, לא תגיש, תצחק לשם שינוי בקול רם, תשתתף בשיחה שבטח תהיה על הבחירות של השבוע הקודם, תתווכח ותאכל גם מהמתוקים הכשרים בסוף "חד גדיא".
ואם יביטו בה כולם ולא יבינו, ואם כל משפט שלה יעכב אותם בנסיעתם הביתה, ואם ייבהל החתן הקדוש מהמגמגמת הדעתנית, ויחקו אותה אחייניה בתמימותם, כבר לא אכפת לה, כי היא שילמה יותר מדי על השמלה הזו וגם ככה, כמו בכל פסח, אחרי שילכו כולם, תשב בראש השולחן הארוך שאסור לקפל אותו עד תום החג השני, תשתה שלוש כוסות יין ותחכה לו, לזה שראתה בילדותה המוקדמת הרבה אחרי שכולם הלכו לישון, לאיש הזקן שנכנס באישון לילה, לגם מעט מכוס היין הישנה, מרח קצת על שפתיה ולחש לה "עתידך כחייו של משה, לא יהיה קל, הלשון תכביד, וגם לא תזכי לראות את כנען, אבל אם תרצי, תחצי ים שלם לשניים ואת מימיו תהפכי לדם!".
הלילה תגיד לו ששנים היה קשה, והעבדות מכבידה עליה, וכשילגמו ביחד עוד כוס תבקש ממנו חירות כחירותו של משה, ואם ייעתר לה האיש הזקן בעל זקן השיבה - תתעורר בבוקר שאחרי ותבחין באביה מחייך, מחבק אותה ואומר "החתן מאתמול ביקש להגיע גם לערב החג השני". ואולי, עד אז, תספיק לכבס את שמלתה ולתת לשמש המחייכת והיקרה להאיר לה את המשך ה.. ה... ה... חיים.
חג שמח.