בעיני רוחי כבר חזיתי את השיחה למוקד 100 של המשטרה.

אני: "בואו מהר, רצחתי את משפחתי ואת כל השכנים בבניין".

יומנאי: "אדוני! תירגע ותסביר לאט מה קרה ומאיפה אתה מדבר".

אני: "אנחנו באמצע שיפוץ ופתאום, לא יודע מה קרה לי, אני לא כל כך זוכר ו... ו... תבואו מהר".

יומנאי: "נו, באמת, אדוני. השתגעת באמצע שיפוץ ואתה רוצה להטריח את המשטרה?"

אני: "אתה לא מבין. הרגתי את כולם, כולל השיפוצניקים, תשלחו מהר ניידת ואמבולנס, נדמה לי שאחד מהם עוד זז".

יומנאי (כועס): "אדוני, בדיוק בשביל זה הקמנו את מוקד 110, בשביל נושאים פחות דחופים. תתקשר לשם בבקשה. גבר שהשתגע באמצע שיפוצים בביתו רשאי לקטול עד 20 אנשים ללא עונש".

הכל התחיל כשהאישה נעצה עיניים עצובות באחד הקירות ואמרה: "אני לא יכולה יותר ככה".

אני: "גם אני לא, מאמי, אבל בואי נעשה את זה יפה, בכל זאת 27 שנים".

היא: "אידיוט, אני מדברת על שיפוצים".

אני: "ברור, נשמה! התכוונתי שפשוט מרגישים כאילו עברו 27 שנים מאז שיפצנו כאן... אבל לא אמרנו שנחכה לתמ"א?"

התמ"א, ממש כמו המוות, היא בלתי נמנעת עבור הבניין הישן שבו אנו מתגוררים. עדיין - ממש כמו המוות - אף אחד לא יודע מתי זה יקרה. ההערכות האופטימיות מדברות על חמש שנים, הפסימיות על שמונה, ובין לבין נתקענו בין הידיעה שאין טעם לעשות משהו גרנדיוזי מדי, לבין ההכרה שהדירה היא כבר סוג של מפגע אסתטי שלא מאפשר אפילו אירוח של חברים קרובים. מה גם שאחד מחדריה משמש לי כמשרד קטן שבו אני רוקח כל מני רעיונות (וכפי שאתם יכולים להבין מהטור הזה, צורות החיים שהתפתחו על הקירות מפאת הרטיבות משבשות לגמרי את שיקול דעתי). אז החלטנו רק על המינימום שבמינימום, באמת. רק סיוד פלוס כמה דברים שבאמת מוכרחים. לא ריצוף, לא אינסטלציה, לא חשמל.

אלא שבדיוק כשהחלטנו על משהו מצומצם, שבק חיים המסך הגדול בסלון, אחריו המזגן, ואחריו התפוצץ צינור קטנטן שקוטרו עומד ביחס הפוך למחיר שגבה ממני השרברב העברי הגאה תמורת תיקונו. רוצה לומר שעוד טרם קולף הצבע הישן מהקיר, כבר עברה העלות בפועל את התקציב. ואם כבר צבע, אז גם וילונות ורק הברז הקטן ההוא באמבטיה שמטפטף. והדלתות? גועל נפש, כבר רקובות לגמרי. לא נורא, יש היום סיניות כאלה בלא הרבה מאלף שקלים לאחת. ומה על הלוסטרה ההיא בסלון שלא תואר לה ולא הדר, והתאורה מעל שולחן האוכל שהגברת שונאת אף יותר מגבר מסוים בחייה, והמטבח?

שלא תבינו לא נכון, אינני בוכה על הכסף שנשפך מבין אצבעותי מהרגע שנאמרה המילה "שיפוץ". ממילא כבר הודעתי לאופנוע שהוא ייאלץ לסחוב אותי על גבו הקשיש במשך עוד שנה לפחות. אני מדבר על המחיר הנפשי הנגבה מגבר באמצע חייו, שנגרר בעל כורחו למחוזות שמהם ביקש להימנע. אני אפילו אינני מדבר על חבורת גברים זרים שפולשת לפתע לטריטוריה שלך, כל אחד מהם עם כלי ביד, רובם מעודדים מניצחון ביבי בבחירות - בעיקר כשמדובר במשימה בעור''ף האויב התל אביבי המובס. הו לא, גם לאלה אני יכול בעזרת קפה שחור קטן.

אני מתכוון רק לרגע שבו נשמעת ברקע מוזיקה של סרטי אימה ומיד אחריה, במקום רוצח חמוש בסכין מופיע משהו מפחיד בהרבה: גברת חמושה בארגז קרטון שדורשת ממך לסדר את הבוידעם. נו, לך תסביר לה עכשיו למה אתה שומר את חוברת המשחק של מנצ'סטר יונייטד נגד טוטנהאם הוטספר מעונת 1992–1993 בקנאות גדולה יותר מאשר את אלבום החתונה שלכם מאותה עונה ממש (תשובה: כי לפחות בכדורגל רוב הזמן ניצחתי).

וכך, חודש לפני שהוצב הסולם הראשון נוכח קיר מתקלף, מצאתי את עצמי צורר את צרור חיי מי שהייתי ומסדר אותו מחדש בחללים שהוקצו לרשות מי שהפכתי להיות. ואז, כשכבר הייתי מהורהר ומעורער כהוגן, עם גב כואב מרוב נשיאת ארגזים מחדר השינה לבוידעם, הגיעו הפולשים והזכירו לי שנצח הוא יחידת הזמן בין הרגע שבו הפכה רצפת הבית למושלגת לבין גמר השיפוצים.

אז בניתי על מעצר באדיבות משטרת ישראל, רק כדי להריח קצת ליזול במקום אבק, אבל לך תסמוך עליהם. לפיכך לא נותרה לי ברירה אלא להשתרע על הפודרה שמכסה את חיי כבר יותר משבועיים, מתוך ידיעה שרק דבר אחד יכול להפוך את הרגע שבו מסתיים השיפוץ לנורא יותר: אם בתיבת הדואר מחכה לי הודעה שבדיוק היום אישרו את התמ"א.