ברודוס יש חוף בשם אפאנדו, מבודד משאר החופים, בתולי כמעט עד שהתיירים הספורים שמגיעים אליו מרשים לעצמם להשתזף בעירום. על החוף הזה, שכל כך לא נעים להליכה, מפאת חלוקי הנחל הפזורים בו, יש מסעדת דגים לא גדולה. בעונה הזו, שבועות ספורים טרם יבואו התיירים החיוורים כדי לתפוס קצת שיזוף מהשמש וראש מהאוזו, היא עומדת ריקה.

"נשב פה?", שאלתי את בעלי. "היא נראית ריקה, קודם אבדוק את הדגים שלהם ואז נחליט", החליט בעצמו. כמעט בכל תחום בחיי היומיום שלנו אני המחזיקה במושכות. לא פעם הצעתי לו להיות זה שמחליט, קובע, מתכנן ופותר, אבל לו טוב ככה, אחרַי. אך בכל הקשור לים, אין על זה עוררין ואין שום שאלה, הוא הזאוס שלי.

כשראה אותנו בעל המקום, ניגש לעברנו. "ניגש" תהיה מילה רכה מדי, הוא טס לעברנו. בחודשים הללו, נטולי התיירים, כמעט אין פרנסה ברודוס. בעלי ידי הזהב והפתרונות היצירתיים מגדלים וכובשים כל מיני ירקות ופירות, ומכינים שמן וחמוצים, ואלו שלא, נאבקים על כל זר הבא אל פתח בית העסק שלהם. "מחיר טוב על הלובסטר!", הוא אמר עוד לפני ששאלנו, "וגם ברקודה יש! היום קיבלתי, תרצו לראות?".

"נרצה", ענה לו בעלי בפנים רציניות מדי, שלא אחשוב שהוא לוקח את תפקידו בצחוק, ואני חייכתי בשביל שנינו, כדי שבעל המקום לא יחשוב שאנחנו לא נחמדים. במקררים הגדולים ליד מעשנת העצים - "כי אבי לימד אותי שדגים צולים ומעשנים רק עם דברים שבאים מהטבע", כך אמר לנו - הסתתרו המון דגים ופירות ים, שעליהם נשפכו כמויות אדירות של קרח גרוס והונחו חצאי לימון. "תסתכלו להם בעיניים", אמר המסעדן היווני, "נעצמו בלילה הקודם!". גור, בעלי, ביקש את רשותו של בעל המקום, שהבין שמולו עומד מומחה וכבר הציג עצמו כ"דיו, שמי כשמו של אלוהים, אבל אני פחות ממנו". גור עטה כפפות, הרים את אחד הלובסטרים בידו והסתכל בו מקרוב. רצה האלוהים האמיתי וגור נעקץ עד שנקרעה לו הכפפה. בעוד זה קורא "אווץ'", נטל ממנו דיו את הלובסטר והתנצל עמוקות. הפחד לאבד את 80 היורו שהזוג הצעיר עומד להשקיע, בגלל לובסטר נקמן וארור, ניהל אותו. "אביא לך תחבושת", הניח דיו את הלובסטר, אבל אבוי, נעקץ גם הוא. עמדתי מהצד, הבטתי על שני הגברים הלא–יוצלחים וצחקתי צחוק גדול, הם לא צחקו חזרה. זה יש לו כבוד של ים וההוא יש לו כבוד של יווני.

אחרי שבחרנו שני דגים דשנים, טריים וגדולים, התחלנו ללגום קצת יין ולהביט זה בזה. אולי השפריץ הים קצת מזל אל המסעדה, כי כמה דקות אחר כך נכנס עוד זוג, בשנות ה–40 לחייו, נראים אמריקאים, אולי אוסטרלים. הוא לבוש חולצה לבנה, מכופתרת ובחציה פתוחה, והיא בשמלה לבנה מתנופפת וכובע קש על ראשה. הם התיישבו ליד השולחן הראשון, ממש על קו המים, והזמינו יין בלי להביט בתפריט. "ולאכול?", שאל אותם דיו חבוש האצבע. "אני סומך עליך", אמר לו האיש ושב להביט בבת זוגו היפה. לרגע רציתי להיות הם, הייתה ביניהם מין רומנטיקה יוונית ישנה, לא של מקומיים כי אם של תיירים שגילו פיסות חול זהובות, חום נטול לחות, שיכר נהדר ותשוקה שאין בביתם.

הבטתי על גור. "אתה רואה? ככה רציתי שנתלבש, תכלת, לבן, אולי קצת צהוב, משהו יווני כזה". גור צחק ולעג לי: "את רומנטית מדי, אבל אם תרצי אשבור צלחת", אמר והרים צלחת בידו. "לא, לא, לא!", רץ דיו לעברנו, "זה מנהג של פושעים!", אמר, "של הטברנות הלא טובות!". גור התנצל ואמר שהוא בכלל לא התכוון לשבור. דיו הניח כמה סלטים על השולחן ולחש, "תאכל, מיי פרנד, זה לא מהסופרמרקט!".

אכלנו לאט, שתינו המון רוזה אדמדם, הבטנו על הים ונזכרנו בפעם הראשונה שהיינו יחד בחו"ל, שבוע אחרי שהכרנו, באס–אם–אס חפוז אחד של "רוצה לבוא לקפריסין?" ובהחלטה פזיזה שלי לנסוע עם האיש שעד לפני רגע היה מין בילוי קצר של צהרי יום שבת והיום הוא כבר בעלי. השמש שקעה לאטה, הזוג שעל ידנו השתכר מהר יותר מאיתנו, מסתבר, וידיהם לא נותרו אדישות. הוא נגע בירכיה ותחת שמלתה, והיא נישקה אותו בקולות שגם באתונה יכלו לשמוע. נראה היה שאין להם זמן, מקום או הגבלה כלשהי, גור אמר שאין להם ילדים, אני הימרתי על פרק ב', ועוד פעם קינאתי בהם, אף על פי שהוא נוגע בי בלי הפסקה, שולח אלי מילות אהבה ודואג שהאוכל בצלחתי לא יאזל. רציתי שיפסיק לפחד מ"מה יגידו" וינשק אותי באותה הסערה. לעזאזל עם האופי שלי, אף פעם לא אבין למה אישוני עיני רואים בבירור רק את דשא השכן ולמה כמעט תמיד הוא ירוק יותר.

כשאנחנו מבושמים ושבעים שילמנו לדיו ואף הוספנו טיפ נדיב, מה שגרם לו לבקש שנמתין ולחזור מהמטבח עם בקבוק אוזו. "תשתו בישראל ותחשבו עלי", אמר, "שלום" הוסיף בעברית ובירכנו חזרה "שלום". פסענו ברגל מחובקים אל המלון הקטן שלנו ושרנו שירים ביוונית שהמצאנו. כשהגענו, הבריכה נגלתה אל מולנו, אולי באשמת הגפן והכוהל היא נראתה מזמינה יותר ופחות קרה מהבוקר.

"יש לך אומץ?", שאל אותי גור. "אתה מסכים? אני בלי בגד ים!". בכל המלון הזה גם יחד עובדים לא יותר מעשרה אנשים, וכל מתחם הבריכה גם ככה ריק תמיד. כשנתן את הסכמתו, פשטתי את בגדי, נותרתי רק בחזייה ותחתונים ובספירת שלוש שלו קפצתי אל המים הקפואים. התעלמתי מגופי הלא מפוסל וצעקתי: "אני קופאת! זה מושלם! אתה חייב להיכנס". גור הסיר את חולצתו ומכנסיו ונכנס גם הוא. לרגע יצא מן הביישנות האופפת אותו והתחלנו להשפריץ מים זה על זה. פתאום חזרתי למרסל הישנה, הלא נשואה והלא מעונבת, הלא סופרת והלא מרצה, ברגעים האלו חייתי, ואף שאין לי זימים, נשמתי נשימות עמוקות וטובות שם בתוך המים. השמש הלכה לישון ולקחה את האור איתה.

רגע לפני שיצאנו מן הבריכה החשוכה ראינו את הזוג שישב על ידנו שם במסעדה פוסע אל חדרו. שני ילדים קטנים מלווים בסבתא שמנה רצו אל הזוג "אמא, אבא!", קראו באנגלית וחיבקו אותם, "כמה זמן לקח לכם? אתם באים איתנו לארוחת ערב? אמרו שתהיה גלידה". האם חיבקה את הבן, והאב נשא בידו את הבת. "כמובן! נתקלח ונצא", אמרו. גור עטף אותי במגבת. "זה פרק א'", לחשתי לו, "ויש להם ילדים", לחש חזרה. כשהתקדמנו אל החדר, ידענו שנינו שכך ננסה להיות, שגם אם תבוא הבצורת, שיהיו עונות בלי תיירות של פרפרים אל הבטן והלב והכיס ילך ויתרוקן, נצלה לנו איזה דג, נשתה קצת יין ונמצא לנו חוף יפה להתבודד בו. ברמקולים הגדולים ניגן איזה עובד מאוהב של בית המלון את שירו של מנוליס אגלופולוס:





"אני ינקתי

מחלב צוענייה

והיום אני חופשי בדיוק כמו הציפורים.

אני נולדתי פה, על גבי האדמה

ובחיבוקו של כדור הארץ נרדמתי.

כנפי האהבה היו לי למזרן, הן אלו שהרדימו אותי

ובשירי הערש שלהן ניגנו גם הכינורות המתוקים"





בדקות הללו, לקול הצלילים האלו, רגע לפני שנכנסנו לחדר ואהבנו, הרגשתי כאילו כל העולם בכפות ידי הקפואות ובכפות ידיו הפצועות של בעלי, ופתאום לא היה דשא לשכן ולא היה שכן, היינו אנחנו וטעמם המלוח של הציזיקי, הדגים והאהבה.