ארבע נקודות לעניין המתיחות במפרץ הפרסי: האחת, איראן. לא צריך להיות שום ספק שהיא עומדת מאחורי הפגיעה במכליות הנפט. לא הייתה כאן תעוזה איראנית, אלא צעד של ייאוש מהחנק הכלכלי האמריקאי העומד לרסק את כלכלתה ולפגוע בעמידות המשטר מול בעיות הפנים שלו. להערכתי, מטרות הצעד הזה הן לגרור את ארצות הברית לפעולת תגמול צבאית; ליצור בכך לכידות איראנית פנימית מחד גיסא, ומאידך גיסא להעמיד את טראמפ בפני האפשרות המצמררת של כניסה לבחירות לנשיאות כשארצות הברית מסובכת בלחימה. וכל זאת בתקווה שטראמפ יקטין את עניבת החנק הכלכלי על איראן או למצער להיכנס עמו למשא ומתן מעמדת כוח.
השנייה, ממשל טראמפ. לדעתי אין לנשיא האמריקאי עכשיו כוונה לצאת לפעולה צבאית נגד איראן ולשחק לידיה. מהרגע הראשון טראמפ חוזר ואומר כי הוא לא רוצה מלחמות (למעט נגד איראן שבדרך לנשק גרעיני). יש לו אומנם עוצמה צבאית שאין כיום לאף מדינה בעולם, אך ארגז הכלים של המדיניות שלו היא העוצמה הכלכלית האמריקאית הגלובלית, שאותה הוא מפעיל עכשיו באכזריות מול איראן. בראש ובראשונה הוא מונע ממנה לייצא נפט, המהווה למעלה מ־80% מהכנסותיה. לכן, לדעתי, בטווח הקרוב המהלכים האמריקאיים המרכזיים יהיו, מעל לכל, להדק עוד יותר את החנק הכלכלי ולפגוע במרכזי הכובד הכלכליים של משמרות המהפכה. כמו כן, די ברור שטראמפ יחתור ליצור דה־לגיטימציה של איראן על ידי חזרה עקבית של הצגת עדויות על אחריותה לפיגוע, ויפרוש מערך איסוף מיוחד לכיסוי מלא של כל המפרץ הפרסי ונמליו. המכשול העיקרי העומד בפני טראמפ הוא הפילוג הפנימי הקשה המכרסם בחברה האמריקאית, כאשר המפלגה הדמוקרטית מתנגדת לכל מהלך שלו ומכינה עצמה לבחירות ב־2020.
השלישית קשורה לאיחוד האירופי. כאשר ישראל רק מתכננת להוסיף כמה בתים בירושלים רבתי, מיד יוצא האיחוד בגינוי. ועכשיו, כאשר נפגעים נתיבי שיט בינלאומיים, האיחוד שותק, לפחות עד כתיבת שורות אלה. בולט בעיקר הנשיא מקרון הצרפתי, שכאילו נשרף יחד עם הנוטרדאם. רק בריטניה, כדרכה ההיסטורית, התייצבה לימין ארצות הברית בצורה ברורה. גרמניה, המובילה את האיחוד, מסרבת לפי שעה להודות שאיראן אשמה בחבלה במכליות. לא רק זאת, היא כל הזמן מחפשת דרך פיננסית על מנת לעקוף את הסנקציות האמריקאיות על איראן. קשה להאמין, אבל אירופה "הנאורה" היא לפי שעה במחנה אחד עם איראן הטרוריסטית נגד ארצות הברית.
הרביעית קשורה לנפט. בעבר פגיעה בשיט במפרץ הפרסי הייתה מזניקה באחת את מחירי הנפט. זה לא קרה הפעם כי ארצות הברית לא תלויה יותר בנפט המזרח־תיכוני. היא הפכה למפיקת הנפט הגדולה ביותר בעולם וליצואנית של נפט זול. יחד עם סעודיה, התלויה כיום ברצון הטוב של טראמפ, יכולה ארצות הברית לתמרן במשק הנפט העולמי, בכמויות ובמחירים.
אז להיכן אנו הולכים במפרץ הפרסי? להערכתי ההתפתחויות יהיו תלויות במידה מרובה בהחלטות שיקבלו האיראנים המצויים בדילמה קשה במצב קשה: האם להמשיך בפגיעה בשיט במפרץ, והאם לממש את האיומים ולהמשיך בהפרת הסכם הגרעין ולהסתכן לבטח בבידוד עולמי, או לוותר על הכבוד ולהיכנס לדיאלוג עם טראמפ? לך ותדע נפשו ומוחו של חמינאי, המנהיג הרוחני האיראני, ומחשבתם של ראשי משמרות המהפכה.