"א־ב־ל מההה יששש לךךך”, אמר לי בכבדות הילד היפה הזה שהבאתי לעולם וכבר מזמן אינו ילד. הוא עפעף באיטיות כזאת שהוא ממש, אבל ממש נראה לי כמו פוכור, הדרקון הידידותי מ”הסיפור שאינו נגמר”. “מה יש לי? מה יש לי?” התהלכתי כה וכה בתוך הבית, “מה שיש לי זה שאתם מביכים אותי! מאחרים כרוניים גידלתי! אני מתביישת! נמאס לי להמציא תירוצים בגלל האיחורים שלכם!”. 
 
איחורים אני הרי מכירה היטב. אני זוכרת את עצמי, שמנמונת ממושקפת בחגיגת ספרי הראשון בכיתה א’, נרגשת ומתאמנת בלב על “יואש היה חלש” עם אינטונציה ודיקציה מופרזות כפי שאמא שלי אימנה אותי לעשות במשך שעות, ומחכה לה שתבוא לראות אותי. מחכה, מחכה, מחכה עד בוש, או לפחות עד שהמחנכת שרית אמרה: “בואי, אמא של אבי תהיה במקום אמא שלך. תעמדי איתם”. ואני לא רציתי בכלל את אמא של אבי או את אבא של אריק, אף שהייתה לו חנות פלאפל, ואני, כאמור, הייתי שמנמונת. רציתי את אמא שלי, אבל אמא שלי, שהייתה עסוקה בהצלת חיים, הגיעה רק לקראת סוף החגיגה.
 

כך זה היה תמיד, ועם הזמן למדתי - כפי שגורס המשפט המרוקאי היפה “הכל מידבק חוץ מיופי” - שגם איחורים הם עניין מידבק. אני, אם כן, הפכתי לימים למאחרת בת מאחרת. לבית הספר הייתי מגיעה בחוסר בושה אחרי הצלצול, חרף העובדה שגרתי במרחק עשר דקות הליכה ממנו. קיבלתי הערה, שתיים, שמונים, עד שהמורים הבינו שבעניין הזה אני מקרה די אבוד.

בצבא איחרתי לבסיס שלי על בסיס קבוע, עד שביקשתי ממפקד האוגדה, הרבה לפני שהיה בכלל מושג כזה, “עובדי קבלן”, לעבוד בקבלנות. כלומר לא למדוד לי זמנים, אלא לבחון את הישגיי. הוא, כמובן, נרעש מהרעיון המהפכני, אבל היה מהחכמים שבמפקדיי והחליט ללכת עם השיגעון שלי. זה השתלם לצה”ל, אבל לא לימד אותי מאומה על עמידה בזמנים. באוניברסיטה לא היה ולו שיעור אחד שהגעתי אליו בזמן – אם הגעתי בכלל. הרי מאחרות כרוניות כמוני בונות את האיחור עד השעה שכבר אין טעם להגיע למקום המיועד.
 
משונה ככל שזה עלול להישמע, גם לחתונה שלי במוזיאון איחרתי. הגעתי בשמלת כלה רטובה מעט מהגשם שהפציע לו ב־24 במרץ, עטופה במעיל חום שקניתי זמן קצר לפני כן בקובנט גרדן ולא היה קשור לכלום, עמדתי בפני השומרת שהפטירה: “את לחתונה? זה ימינה”. היא לא העלתה על דעתה שהמטורללת הזאת היא־היא הכלה שהאורחים מחכים לה. מאחוריי השתרך מי שעתיד היה להיות האיש שלי, מיואש מהמאחרת שעמד לשאת לאישה בעוד דקות ספורות. כלומר, אם היא תואיל להגיע בזמן ולא תמצא מישהו על המדרגות לפטפט איתו. לאורחים זה נראה מקסים. איזו עוד כלה בעולם תאחר לחתונתה שלה עצמה? הם חייכו בהבנה, ושוב לא למדתי מזה דבר. 
***

אחר כך הגיע הגיל. והגיל אינו עושה הנחות. הגיל לימד אותי שאיחורים הם דבר חסר חן. איכשהו, אולי בגלל החיוך שלי לא באמת כעסו עליי כשאיחרתי. מה שכן, אני למדתי לכעוס. הו־הו למדתי. כי אין שום חן בכך שמזמינים מישהו לראיון בשעה מסוימת ונותנים לו להתייבש שלוש שעות וחצי, כמו ששמעתי מחבר לאחרונה, ולא משנה אם מדובר בתפקיד זוטר או רם דרג. העיכוב של ירום הודו המראיין לא צריך לעניין אותו כהוא זה. אין שום דבר מקובל בזה שמורה יעמוד בכיתה, ובזה אחר זה יזלגו פנימה תלמידים. אין גם שום דבר טוב לומר על הורים שמביאים את הילדים שלהם לגן שעתיים אחרי תחילת הפעילות, כשהגננת בונה תוכנית מראש. “אתה יודע מה”, אמרתי לילד היפה הזה, “הבעיה באיחורים היא שהם סממן לחוסר כבוד בין בני אדם. ואם אתה לא רוצה להעביר לעולם את המסר שאתה לא סופר אותו – תגיע בזמן”. 



קריאה ראשונה 
 
ילים, פרט לעובדה שהן נושאות משמעות, נושאות גם מטען.  "ארנבון", למשל, היא בוודאי מילה שמשקלה הסגולי כולל חיוך גדול. המילה "דגדוג" נושאת שובבות, והמילה "לישון" - נחת או אי־נחת, תלוי את מי שואלים. "רק עוד כמה דגדוגים... ולישון" הוא ספר לפעוטות, או ליתר דיוק להוריהם. אם אדם מנסבך בחר ללכת על אי־הנחת בספרו "לך כבר לישון, קרצייה", ומריסבינה רוסו הלכה על הנדנוד הבלתי פוסק של קטנטנים עד לפרישתם לשינה ב"מהר למיטות, ארנבונים קטנים", כאן, בספר קרטון מתוק להפליא המכיל איורים נקיים ומעלי חיוך, הנדנוד הופך למשחק משותף. הילדים הקטנים יכולים לעזור לארנבון מקסים להתכונן לשינה: הם יטפחו על הכרית, ידגדגו אותו מאחורי האוזניים, יכסו אותו בשמיכה ובסוף גם יכבו את האור. 
"רק עוד כמה דגדוגים... ולישון" מאת ירג מילה; מגרמנית: חנה לבנת; הוצאת כנפיים וכתר; מחיר: 68 שקלים

המלצתרבות

אני אסיר תודה לכל מי שאמר ‘לא’ - הם הסיבה שעשיתי זאת בעצמי”. מי יכול להיות חתום על משפט כזה אם לא אלברט איינשטיין? ב"איינשטיין – הילד שלא הפסיק לשאול" - הצגה חדשה שעלתה לבמות בשיתוף  עם מכון דוידסון לחינוך מדעי וארכיון אלברט איינשטיין באוניברסיטה העברית ומיועדת לבני 8 ומעלה - הסקרנות והאומץ הם לב לבה של ההמצאה. כדאי לכל ילד ולכל מבוגר להפנים את השיעור החשוב הזה. כבר בילדותו היה איינשטיין סקרן באופן יוצא דופן, ולא תמיד מצא את מקומו במסגרת בית הספר הנוקשה שבו למד. למרבה המזל, בדרך הוא נתקל גם באנשים שלא הספיקו לקלקל הרבה. 
"איינשטיין – הילד שלא הפסיק לשאול", מחזה מאת יערה רשף נהור; בימוי: נועם שמואל; 29 ביוני, 10:30, 12:30. מדיטק בחולון; 75 שקלים