בשבוע שעבר תקף בעיתון זה בחריפות המשפטן הוותיק עו"ד יחיאל גוטמן את שר המשפטים עו"ד אמיר אוחנה, שזה עתה מונה לתפקידו. עילת המתקפה הייתה אמירתו של השר אוחנה כי לא חייבים בהכרח לכבד כל פסק דין של בג"ץ. בתוך כך ובדרך אופיינית לאנשי שמאל, סולפו דבריו של שר המשפטים ולפיהם קרא שלא לכבד פסקי דין של בג"ץ, ובדרך המאפיינת את השמאל - חיסול חשבונות פוליטיים באמצעות הליכים משפטיים - הובהר לנו כי דבריו מצדיקים פתיחת חקירה פלילית. 

ייאמר מיד, דבריו של אוחנה לא זו בלבד שאינם בלתי ראויים, אלא שהם נכונים ואף רצויים ומעוגנים היטב בתורת המשפט. אחד מיסודות המשפט המובהקים קובע כי בעולם המשפט אין זכות מוחלטת ואין חובה מוחלטת שיש ליישם בכל נסיבות שהן. הדבר נפסק ונקבע שוב ושוב באלפי פסקי דין של בית המשפט העליון, ובמיוחד בשבתו כבג"ץ. עקרון יסוד זה חל גם על חובת הציות לפסקי הדין של בג"ץ.
 

אין ארגון היררכי מובהק יותר מאשר הצבא, שכל יכולתו לתפקד נעוצה בביצוע פקודות לכל אורך שרשרת הפיקוד. חרף זאת ובצדק רב, כבר לפני יותר מ־60 שנה פסק השופט בנימין הלוי כי ייתכנו פקודות בצבא שעליהן מתנוסס דגל שחור. במקרה שכזה, לא זו בלבד שקיימת זכות לסרב פקודה, אלא שיש חובה שלא לבצעה, ומי שלא יעמוד בחובה זו ייחשב כעבריין.
 

כשם שאין לבצע פקודה שעליה מתנוסס דגל שחור, כך גם לגבי פסק דין של בג"ץ שמתנוסס עליו דגל שחור, והדוגמאות הבאות יבהירו זאת. בראיון שהעניק מייסד הדיקטטורה של בג"ץ, הנשיא בדימוס של בית המשפט העליון פרופ' אהרן ברק, נאמר בין השאר: "אני מצטער שנתתי לצה"ל לנצח יותר מדי". כדי להשלים את משמעותה של אמירה נטולת רסן זו הוסיף ברק, כי "הפגיעה באויב חייבת להיות מידתית", וכי "קצין טוב הוא קצין מידתי".
 

לאור אמירות אלה - המקובלות כיום על לפחות שמונה משופטי בג"ץ - נבחן את התרחיש הבא: הקבינט מתכנס לדיון חירום עקב מטח טילים לעבר גוש דן. על פי המלצת המטכ"ל, החליט הקבינט כי על הצבא לפלוש לעזה ולהפיל סופית את מרצחי חמאס. הצבא החל בפלישה, ולבג"ץ מוגשת עתירה הדורשת לעצור אותה בשל היותה בלתי מידתית ובלתי סבירה בעליל. חוסר המידתיות והסבירות, על פי העתירה, בא לידי ביטוי בכך שהדעת אינה סובלת כי בעקבות מטח הטילים, הגם שגרם לנזק רב ואבידות רבות בנפש, תוכרז מלחמה כוללת.
 

בג"ץ, שזה מכבר אינו אלא הדיקטטורה של בג"ץ, נענה לעתירה והוציא צו לביטול המבצע הצבאי. האומנם יש לבצע פסק דין הזוי ונטול אבק של סמכות שכזה? האומנם הדיקטטורים של בג"ץ הם שיקבעו מתי ואיך צה"ל ייצא למלחמה?
 

נמשיך לדוגמה הבאה: בל"ד, אחמד טיבי, איימן עודה ומרצ פנו בעתירה לבג"ץ לבטל את חוק השבות. בין נימוקי העתירה צוין כי מדובר בחוק גזעני קיצוני מובהק, שלפיו כל יהודי ברחבי תבל, גם ללא קשר למדינה ואף מבלי שיהיה לו קרוב או מכר בישראל, יכול לבוא בשעריה בכל עת. לעומת זאת, על פי נימוקי העתירה, לקרוביהם של כ־1.5 מיליון ערבים במדינת ישראל המתגוררים ביו"ש, בעזה, בירדן, בלבנון ובסוריה, אין זכות להיכנס בשערי ישראל. לפיכך, מוסיפה העתירה וטוענת, חוק השבות הינו מבית היוצר המקביל לחוקי נירנברג, ומקומו אינו בספר החוקים. בג"ץ קיבל את העתירה, והורה להקפיא את חוק השבות ולאסור על עליית יהודים לישראל עד אשר יחוקק חוק שבות ערבי. ונשאלת השאלה הרטורית - האומנם נסגור את שערי הארץ בפני יהודים בעקבות פסק הדין? 
 

ומעניין לעניין באותו עניין. אותם העותרים לביטולו של חוק השבות, והפעם בצירוף סתיו שפיר, עותרים לבג"ץ ודורשים לבטל את "התקווה" כהמנון המדינה ולאסור את השמעתו בטקסים ממלכתיים. על פי העותרים מדובר בהמנון לאומני, ריאקציוני וגזעני, המתעלם מאזרחיה הלא יהודים של המדינה, מציב אותם כאזרחים מדרגה שנייה ופוגע בשוויון בין יהודים וערבים.
 

על יסוד "נימוקים" אלה מחליט בג"ץ לקבל את העתירה ומכריז על ביטולו של "התקווה" כהמנון. בנוסף, בג"ץ מורה לכנסת לחוקק חוק שיקבע כי העובר על איסור השמעתו של "התקווה" בטקסים ממלכתיים עובר עבירה פלילית שעונשה שלוש שנות מאסר. האומנם על הכנסת לחוקק את החוק שעליו הורה בג"ץ? האם על חברי הכנסת לחדול מלשיר את "התקווה" בישיבת הפתיחה של כנסת שנבחרה זה עתה? האומנם לא נשיר אותה בסיום טקס העלאת המשואות ביום העצמאות?
 

לא זו בלבד שאין להעלות על הדעת את ביצועו של כל אחד מפסקי הדין הנ"ל, אלא שבעקבות כל אחד מהם תחול חובה על הכנסת לחוקק חוק שיפזר למשך 30 יום את בית המשפט, לפטר את שופטיו ולבחור אחרים במקומם, שיהיו משוחררים לחלוטין מהשקפות עולם פוסט־ציוניות ופוסט־יהודיות. 
 

התרחיש ההפוך

נעבור לדוגמה נוספת, בעלת גוון פוליטי הפוך. לבג"ץ מוגשת עתירה לסלק מכל שטחי ארץ ישראל שממערב לירדן כל ערבי שהורשע בעבירת טרור ו/או פשע שנאה כלפי יהודים, וכן את כל בני משפחתו מדרגת קרבה ראשונה ושנייה, לרבות כאשר מדובר בערבי אזרח ישראל.
 

הנימוק המרכזי לדעת העותרים מעוצמה יהודית נעוץ בכך שרק גירוש שכזה יהיה בו כדי להרתיע ולהנחית מכת מוות על הטרור הערבי. עוד הוסיפו העותרים והפנו את בג"ץ לפסק דינו בפרשת הגירוש של רבבת המתיישבים היהודים מחבל עזה ומצפון השומרון. בפסק דין זה הוצדק גירושם על יסוד ההנחות שלפיהן הגירוש יקדם את השלום, ישפר את המצב הביטחוני, ישפר את מעמדה הבינלאומי של ישראל ואפילו יתרום לה דמוגרפית.
 

בעקבות המהפך בהרכב שופטי בית המשפט העליון, שהצליחה לבצע איילת שקד בכהונתה השנייה כשרת המשפטים, התקבלה העתירה ברוב של תשעה נגד שניים.
 

מעודדים מהצלחתם שבו ופנו אנשי עוצמה יהודית בעתירה נוספת לבג"ץ. הפעם ביקשו שיוציא צו המחייב את הכנסת לכתוב בתקנונה כי לא יוכל ח"כ נבחר לממש את חברותו בכנסת, אלא אם יצהיר אמונים למדינת ישראל כמדינת הלאום היהודית־ציונית של עם ישראל בארץ ובתפוצות. הנימוק לעתירה - לשונו הברורה והחד־משמעית של חוק יסוד "ישראל מדינת הלאום של העם היהודי", המגדיר את המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי. גם עתירה זו התקבלה באותו רוב ועל יסוד נימוקיה.
 

עוד לא יבשה הדיו שכתבה את פסקי הדין הנ"ל וכבר החל מסע תעמולה שכותרתו "פסקי דין שדגל שחור מתנוסס מעליהם", "את אשר הזהרנו מפני מה שתעולל שקד לבג"ץ אכן קרה", "הפאשיזם חוגג בבג"ץ", "אין לבצע פסקי דין כהניסטיים" וכמובן: "יש לחוקק מיידית חוק עוקף בג"ץ שיבטל את פסקי הדין השערורייתיים", ועוד כיוצא באלה ממיטב הלקסיקון השמאלני. 
 

בהערת אגב, בימים אלה ממש, אנשי שמאל קיצונים כגון ראש עיריית תל אביב עסוקים עד מעל לראש ברמיסת פסק הדין של בג"ץ שלפיו יש לסגור לחלוטין לטיסות את שדה דב. השדה הוקם כידוע על ידי שלטון מפא"י, תוך שדידת רכושם של אלפי בעלי קרקע, ללא מתן פיצוי כלשהו עבור דמי שימוש באדמתם.

הנה כי כן, מה שמטריד באמת את גוטמן ושות' השמאלנים אינו היעדר ציות עיוור לפסקי הדין של בג"ץ בשבתו כדיקטטורה של בג"ץ. בפועל, מוטרדים הם עד עמקי נפשם מתרחיש שבו פסקי דין פוסט־ציוניים (שלא לומר פוסט־יהודיים) מבית היוצר של הרודנות הבג"צית לא יכובדו. נגד צביעות שכזו כבר הורה אלכסנדר ינאי ליורשתו על כס המלוכה, שלומציון אשתו, את הצוואה האלמותית: "אל תראי לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס".

tguvot@maariv.co.il