זה באמת אחד הסיפורים המטורפים שנתקלתי בהם. לא בגלל הקלות שבה פרקליטות המדינה משקרת לבג"ץ. גם לא בגלל מצגי השווא שהיא מציגה לשופטים. אלה החלקים הכי שוליים בפרשה הזו.

ובכן, תארו לעצמכם שאתם חותמים על חוזה עם המדינה, לא משנה באיזה תחום. נגיד, חוזה שבו אתם מתחייבים לשלם, מצד אחד, והמדינה מתחייבת לתת לכם אדמות בתמורה, מצד שני. עוד תארו לעצמכם שמי שחותם על ההסכם איתכם אינו סתם עובד מדינה זוטר אלא פקיד בכיר העומד בראש רשות ממשלתית חשובה. עכשיו תארו לעצמכם שאחרי כל זה, לפתע פתאום, אחרי שמילאתם את חלקכם, מגיעה פרקליטות המדינה ומספרת לכם שהיא החליטה שלא לקיים את החוזה, כי במחשבה שנייה הוא נראה לה לא הגיוני. שנורא נחמד, מבחינתה, שאתם מילאתם על הצד הטוב ביותר את חלקכם, אבל לה אין עניין לקיים את הצד שלה. עכשיו, דמיינו גם שהסיפור הזה אינו סיפורו של אזרח אחד, אלא של יישוב שלם. של 70 משפחות. עם יד על הלב, לא נשמע מטורף?

סיפור הכפר אום אל־חיראן מוכר לכל ישראלי, בעיקר בגלל אותו אירוע שהתרחש ב־18 בינואר 2017, כשבמהלך מבצע להריסת בתים בלתי חוקיים, נהרגו השוטר ארז עמדי לוי ותושב המקום יעקוב אבו אלקיעאן. נניח הפעם בצד את העימות על נסיבות האירוע הזה, את הטענות השונות ואת חקירת מח"ש. בכל אלה עסקנו כאן בעבר, ובהרחבה.

חודשיים אחרי האירוע הקשה הזה התחדשו המגעים בין נציגי התושבים לנציגי המדינה, שניהלה את השיח בעיקר באמצעות הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב. ב־10 באפריל 2018 נחתם סוף־סוף הסכם מסגרת בין הצדדים. במקביל, ממש באותו היום, נחתם עם הבדואים תושבי אום אל־חיראן הסכם נוסף, המפרט מה בדיוק יקבלו מהמדינה ומה הם צריכים לעשות בשביל זה. כדי שיהיה קל יותר להבין, נקרא להסכם הראשון "הסכם המסגרת", ולשני, המפורט, "ההסכם הנוסף". תושבי אום אל־חיראן, שאחרי פרשת הריגתו של אבו אלקיעאן נתנו אמון קטן מאוד במוסדות שהתנהלו מולם, חשדו שמא ירצה מישהו לעשות להם תרגיל, והסכימו לחתום על "הסכם המסגרת" רק אחרי שייחתם עמם ההסכם השני, זה שמפרט מה בדיוק יקבלו.

בגדול, תושבי אום אל־חיראן התחייבו מצדם לפנות את בתיהם הבלתי חוקיים ולעבור לשכונה 12 בעיירה חורה הסמוכה. המדינה, מצדה, התחייבה ב"הסכם המסגרת" להעניק לכל בני זוג ולכל רווק מגיל 24 מגרש לבנייה בשכונה החדשה, וכן לפצות אותם על המבנים שנאלצו להרוס ביישוב הישן. עוד סוכם כי כל מי שיקדים לעבור אל השכונה החדשה למגורים זמניים, עוד בטרם נשלמה בניית ביתו החדש, יקבל מענק בסך 50 אלף שקלים למימון המעבר הזמני. "ההסכם הנוסף", זה שנחתם כאמור במקביל, הבטיח שהמדינה תיתן לבני הכפר עוד 70 מגרשים עבור בניהם הקטינים, כדי שאלה יוכלו לגור לצד הוריהם, לכשיינשאו.

 אחד הבתים בשכונה החדשה בחורה. צילום: הדס פרוש, פלאש 90 אחד הבתים בשכונה החדשה בחורה. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

בואו נניח בצד את הדיון החשוב על המחירים הללו ואת השאלה אם נכון וראוי לשלם אותם. מה שחשוב לענייננו הוא שמדינת ישראל חתמה עם תושבי אום אל־חיראן על שני ההסכמים הללו ובסופו של "ההסכם הנוסף" מתחייבים כולם: "מיד עם חתימת הסכם זה, יחלו הצדדים במימושו".

ההסכמים, כאמור, נחתמו, ושני הצדדים החלו ליישם אותם בדבקות. המדינה, באמצעות רשות הבדואים וקק"ל, החלה להכשיר במרץ את השכונה החדשה בעיירה חורה, כשהיא פורשת תשתיות ביוב, חשמל ומים. הבדואים, מנגד, הרסו במו ידיהם שמונה בתים ראשונים באום אל־חיראן, החלו במעבר למגורים הזמניים בשכונה החדשה, ובמקביל החלו גם לבנות בה את בתיהם החדשים. כ־50 בתים בשלבי בנייה שונים ומתקדמים ראיתי כשביקרתי במקום השבוע, חלקם בנויים לגמרי וכבר מאוכלסים במשפחות. עד כאן הכל טוב ויפה, מכאן מתחיל הסיפור המטורף.

לפני כחמישה חודשים הגישו כמה מבני השבט עתירה לבג"ץ, בטענה שהמדינה נוקטת אפליה על רקע מגדרי כשהיא מעניקה מגרשים חינם לקטינים ולא מעניקה מגרשים כאלה לקטינות. לא הגיוני, טענו, שהבנות שלנו בגיל 16 לא יקבלו מגרש, והבן של השכן, שהוא בן 10, כן יקבל. בסוגריים נעיר כאן שהמדינה, שניסתה להסביר בתשובתה לבג"ץ שאין שום אפליה, בחרה שלא להגיד את האמת. אפליה כזו מתרחשת במשך שנים בהסכמה בין המדינה על כל רשויותיה לבין הבדואים על כל משפחותיהם, אבל לזה נחזור בהמשך.

לעצם העניין, המדינה הייתה צריכה להחליט איך היא מתייחסת להסכמים שכבר נחתמו, ומה היא משיבה לבג"ץ, המבקש לדעת אם אומנם בנות מופלות לרעה. התשובה שהוגשה לפני כמה שבועות על ידי סגן בכיר בפרקליטות המדינה הייתה מדהימה. התבלבלנו, טענה עכשיו הפרקליטות. כל חתימת "ההסכם הנוסף" בין רשות הבדואים לבין הבדואים - בטעות יסודה. ההסכם, כתב נציגה הבכיר של פרקליטות המדינה, נחתם בידי יאיר מעיין, מנכ"ל רשות הבדואים, "על דעתו בלבד". מעיין, כך הסבירה הפרקליטות לבג"ץ, התחייב בהסכם שחתם עליו עם הבדואים להקצות מגרשים גם למי שעדיין לא מלאו לו 18, וזה סותר את החלטות רשות מקרקעי ישראל. "הדברים הובאו לפני היועץ המשפטי לממשלה, והוא קבע כי אכן אין מקום לקיים את ההוראות האמורות".

חשוב להבין שמעיין איננו אזרח פרטי. הוא אפילו לא עובד מדינה זוטר. מעיין הוא ראש רשות ממשלתית - פקיד בכיר העומד בראש גוף המנהל מטעמה של מדינת ישראל את כל נושא הפיתוח וההתיישבות של יישובי הבדואים וחותם יום־יום על חוזים בעלי משמעות, בהיקפים ענקיים. וכשמשרד המשפטים מנסה עכשיו לברוח מההסכמים שחתם עליהם, ומציג את ראש הרשות כמשוגע חסר אחריות שחותם על דעת עצמו על כל מיני הבטחות שאי אפשר לקיים, צריך להזכיר כמה דברים: ההסכם שעליו חתומים מפוני אום אל־חיראן ומנכ"ל רשות הבדואים, לא נחתם על מפית של מסעדה. הוא נחתם על מסמך שעליו מתנוסס לוגו של משרד החקלאות ופיתוח הכפר של מדינת ישראל.

יתרה מזו, בכל הדיונים שהובילו אל ההסכם הזה נטל חלק פעיל יועצו הבכיר של ניצב מוטי כהן, אז מפקד מחוז הדרום של המשטרה וכיום ממלא מקום המפכ"ל. הוא לא סתם נטל חלק. באותו לילה שבו נחתם ההסכם עבר נציגו של כהן בין בתי הבדואים, בכבודו ובעצמו, והחתים אותם אחד אחד על ההסכם. וכשפרקליטות המדינה מציגה מסמך שמחבר פקיד מדינה בכיר - איש החותם על אלף ואחד חוזים - כמסמך שאזרחים יכולים לעטוף בו דגים, מה אפשר להבין מזה?

ובנקודה הזו חשוב להבין עוד משהו חשוב. אלמלא ההסכם הזה, בין שהוא טוב ובין שרע, תושבי אום אל־חיראן לא היו עוזבים את ביתם בהסכמה. אולי הם היו יוצאים לעוד מאבק. אולי המדינה הייתה מוצאת עצמה נלחמת מולם בעוד כמה הליכים משפטיים. אבל בשום מקרה לא היינו רואים את אנשי השבט הורסים במו ידיהם את בתיהם שלהם, כפי שעשו בעקבות חתימת ההסכם איתם. וכדי להבין עד כמה המדינה לא סופרת אותם, נספר רק שהפרקליטות אפילו לא טרחה להודיע להם שהיא לא מתכוונת למלא את חלקה בחוזה לפני שהודיעה את זה לבג"ץ והותירה אותם המומים.

יאיר מעיין. צילום: פלאש ה90יאיר מעיין. צילום: פלאש ה90

הסיפור הזה בעייתי מהרבה מאוד כיוונים. הפשוט ביותר, כאמור, הוא שלא יכול להיות שכמעט מאה אזרחים יחתמו על חוזה עם המדינה ויגלו שמבחינת המדינה הפקיד הבכיר שחתם עמם על אותו חוזה "חרג מסמכותו", ולמסמך שהם מחזיקים במגירה אין שום ערך. שהרי מה מצפה היועץ המשפטי לממשלה מאזרח לעשות לפני שהוא חותם על משהו עם פקיד של המדינה? לצלצל לשי ניצן ולאביחי מנדלבליט ולברר איתם שמבחינתם זה בסדר?

אבל יש נקודה שמרגיזה אפילו יותר מזה. פרקליטות המדינה ידעה, ככל הנראה, שאם תספר לשופטי בג"ץ שהשכונה של מפוני אום אל־חיראן נמצאת במצב בנייה מתקדם, גם השופטים יבינו שבנקודה הזו אי אפשר לחזור לאחור. מה עשתה הפרקליטות? מרחה את השופטים, או בניסוח עדין קצת פחות: שיקרה להם. "לשלמות התמונה", כתב נציג הפרקליטות לבג"ץ, "יצוין כי בשלב זה עדיין לא נחתמו הסכמים פרטניים עם המתגוררים במקום, וממילא הקרקעות בשכונה 12 עדיין לא הוקצו למי מהם על ידי רשות מקרקעי ישראל". ובהמשך שוב: "בשלב זה, המקרקעין האמורים עדיין לא הוקצו בפועל למתפנים, שכן עדיין לא נחתמו הסכמים פרטניים עם מי מהם".

שופטי בג"ץ שקראו את השורות הללו הניחו, לבטח, ששום דבר עוד לא התחיל לזוז. שהמגרשים עוד לא הוקצו. שאפשר עדיין להקפיא הכל. בפועל, כאמור, בניגוד לתיאורים של הפרקליטות, 50 בתים בשכונה נמצאים בתהליכי בנייה מתקדמים. בחלק מהמקרים - וביקרתי השבוע בכמה כאלה - מפוני אום אל־חיראן כבר סיימו לבנות ועברו להתגורר בבית החדש עם משפחתם.

למדינה, אגב, היה פתרון כיצד להיחלץ מהפלונטר. לפני שבועיים היא כינסה בבהילות את ועדת הפשרות של רשות הבדואים כדי לקבל מהר־מהר החלטה מתוקנת. המדינה, כך אומרת ההחלטה החדשה, לא תקצה לתושבים את 70 המגרשים עבור ילדיהם כפי שהתחייבה, אלא תשמור אותם פנויים למשך חמש שנים, ובתקופה הזו תהיה מוכנה למכור אותם לקטינים שבמהלך חמש השנים האלה יגיעו לגיל 18. מה זה אומר מבחינת הבדואים? ראשית, שהם יצטרכו לשלם על מגרשים אף שבהסכם שנחתם איתם הובטח להם שיקבלו אותם בחינם. שנית, שמי שהילדים שלו בני 14 יוכל להשיג מגרש לילד שלו, אבל מי שהילד שלו בן 12 לא יוכל, משום שבעוד 5 שנים הוא עדיין לא יהיה בגיל הזכאות.

אני מפציר בכם שוב לעזוב כאן את השאלה אם ההתחייבויות המקוריות של המדינה נראות לכם טובות או לא. מה שחשוב הוא שמדינה שחותמת על הסכם עם אזרחיה לא יכולה לבוא אליהם ולהגיד להם שנפלה טעות, אחרי שהם מילאו את חלקם.

רגע, עכשיו מגיע הקטע הכי משעשע. ההחלטה החדשה - זו שעכשיו המדינה מבקשת לשכנע את התושבים שיקבלו אותה - נחתמה כאמור לפני כשבועיים על ידי ועדת הפשרות. יו"ר הוועדה הזו אינו אלא מנכ"ל רשות הבדואים יאיר מעיין. עכשיו, שאלה קטנה: מה בדיוק צריכים לעשות הבדואים, כשביד אחת המדינה מסבירה להם שהם יכולים לזרוק לפח את החוזה הראשון שעליו חתם יאיר מעיין, כי מעיין הוא פקיד שעושה דברים על דעת עצמו, וביד השנייה היא מבקשת מהם לאמץ את ההחלטה החדשה והמתוקנת בעניינם, שעליה חתום אותו יאיר מעיין?

עכשיו בואו נדבר על עוד שקר גדול של פרקליטות המדינה. זוכרים שעילת העתירה נגד ההסכם הייתה הטענה שיש אפליה מגדרית, ושהמדינה מקצה מגרשים לקטינים בדואים ולא מקצה אותם גם לקטינות?

ובכן, האפליה הזו היא עניין ידוע, מוכר, מכוון, מתואם ומוסדר זה שנים ארוכות בין המדינה לבין הבדואים. יש לאפליה הזו גם הסבר. ילד בדואי שנישא, גר עם רעייתו החדשה ליד אביו. ילדה, מטבע הדברים, אינה מתגוררת ליד אביה, אלא ליד חמיה וחמותה. מהסיבה הזו היה ברור כל השנים למדינה שאם תקצה מגרש גם לקטין וגם לקטינה, זה גם ייאלץ אותה להעניק שני מגרשים לכל משפחה במקום אחד, וגם לדעת שהמגרש שהוקצה לקטינה לא יהיה לשימושה אלא לשימוש הוריה. לא משנה גם כאן מה אתם חושבים על העניין הזה. מה שמשנה הוא שהנוהג הזה, המחובר למסורת הבדואית, נוהג כבר עשרות שנים כך.

אלא מה? שלפרקליט המדינה לא נעים להגיד לבג"ץ את האמת ולהסביר שנוכח מנהגי העדה הבדואית, גם המדינה מתייחסת לבדואי צעיר באופן שונה מלבדואית צעירה. אז מה עושים? משקרים לשופטים. וכך, כדי להרגיע את בית המשפט, וכדי לספר לו שהמדינה אינה מפלה, נשענת הפרקליטות בתשובתה לבג"ץ על החלטת ועדת הפשרות של רשות הבדואים, הוועדה האחרונה שדנה בסוגיה רק לפני חודש: "אין חולק כי יש להחיל תנאים שוויוניים בנוגע לכלל המשפחות המתפנות, ואין מקום להבחנה מגדרית בחלוקת המגרשים".

כדי שלא לדבר באוויר, הלכתי השבוע לבדוק כמה קטינים וכמה קטינות קיבלו מהמדינה מגרשים בפרויקט הבנייה הכי משמעותי שבוצע במגזר הבדואי בשנים האחרונות, פרויקט ההרחבה הדרומי של רהט. אלפי יחידות דיור נבנו בפרויקט הזה, ובין השאר הוקצו בו מגרשים גם לקטינים. ספרתי אותם אחד אחד, בשמותיהם. 259 מגרשים הוקצו שם בסך הכל לכאלה שטרם הגיעו לגיל 18. 246 מהם לבנים. 13 מהם לבנות. למיטב בדיקתי, במקרים שבהם זכו בנות במגרשים, זה קרה משום שהוריהן לא הביאו בנים לעולם. כך המצב בפרויקט הבנייה ברהט. כך בכל הפרויקטים האחרים. כל מי שיגיד לכם משהו אחר, גם אם קוראים לו פרקליטות המדינה, משקר.

ממשרד המשפטים לא התקבלה תגובה.

לאחר הפרסום, ביקשו ממשרד המשפטים לצרף את התגובה הבאה: הטענה כי הפרקליטות שיקרה לביהמ"ש היא עצמה שקרית ומופרכת, לצד אי דיוקים רבים נוספים השזורים בכתבה. די שנאמר, כפי שנמסר לבג"ץ על דעת היועץ המשפטי לממשלה, כי הרשות לפיתוח והתיישבות בדואים בנגב אינה מוסמכת להקצות קרקעות לבדה. למרבה הצער, מנכ"ל רשות הבדואים פעל בחוסר סמכות בחותמו על ההסכם הנוסף, בלא ידיעתם ואישורם של הגורמים המוסמכים, תוך הפליה מגדרית וסטייה מהחלטות מועצת מקרקעי ישראל לפיהן אין להקצות כלל מקרקעין לקטינים מתחת לגיל 18, ואף הקצאה לבגירים אפשרית בתמורה בלבד, בכפוף להוראות הרלוונטיות. לכן, כשהתגלה הדבר, ולאחר שנשקלה המורכבות הכרוכה בשינוי הסכם שנחתם, לא היה מנוס מתיקונו כך שיובהר שההקצאה תיעשה בהתאם לדין בלבד. תיקון זה נעשה ואושר בוועדת הפשרות, בה חברים רשות מקרקעי ישראל ורשות הבדואים, ובראשה עומד מנכ"ל רשות הבדואים עצמו, אחר שהובהר לו הכשל בפעולתו.

בשלב זה טרם נחתמו עם התושבים הסכמים פרטניים וטרם הוקצו להם מגרשים, אולם מבדיקתנו עולה כי ישנם די מגרשים למימוש ההסדר החדש, והבנייה תתבצע רק לאחר הוצאת היתרים כדין. התחלות הבנייה הנזכרות בכתבה נעשו באופן בלתי חוקי, ולכן מי שהפרו חוק אינם יכולים לטעון שהסתמכו על הבטחה כזו או אחרת. גורמי האכיפה יידרשו לכך במכלול טיפולם בבנייה בלתי חוקית באזור.

אשר לטענות בדבר התנהלות הרשויות במקרים החורגים מגדרי העתירה, לרבות הטענה לפיה במשך שנים הוקצו קרקעות רק לגברים, יש להפנות לרשויות המוסמכות.




kalman.liebskind@maariv.co.il