אם הייתי דגם של רכב, מזמן היו עושים ריקול, ישר למוסך בחזרה. משהו דפוק אצלי. עקרונית, אין סיבה שלא אהיה מאושר, או לפחות מרוצה פלוס. הנתונים די טובים: עוד שבועיים וחצי מתחילים צילומים של סדרת טלוויזיה שיצרתי ביחד עם שותפי ליצירה, הבמאי אסף קורמן, מבוקר ועד ליל אני מוצף בטלפונים משחקנים אמביציוזיים שרוצים שאסדר להם אודישן או מכאלו שעשו אודישן ורוצים להסביר לי כמה שהתפקיד נועד להם - ועקרונית אני אמור לחוש איזו תחושת עליונות וכוח בעקבות זה. אבל זה לא קורה, אני בעיקר מרגיש לא נעים. אני נודד ברחבי הארץ עם רמי קלינשטיין ומופיע איתו ביחד, הוא שר ואני מדבר טורים והגיגים, ונשבע לכם שיש אנשים שצוחקים ואפילו מתרגשים. 

אפילו הייתה לנו לא מזמן הופעה בפני הנהלת ישראכרט וראיתי חיוכים. ויש לי העמוד הזה כל שבוע לדבר לעצמי ואליכם, ואני מקבל כל מיני מיילים מאנשים שקוראים את הטור הזה ואומרים דברים נפלאים אבל הם משפיעים עלי לחמש דקות ואז אני חוזר לעצמי. וכמובן, יש לי ילד יפהפה ונבון (טפו טפו טפו), שלפני שבוע קם בבוקר והדבר הראשון שעשה זה לעמוד על המיטה ולהכריז בקולי קולות: ״אני מת על החיים״. כשסיימתי לצחוק חשבתי לעצמי שאני חייב לעשות בדיקת אבהות, כי קשה לי להאמין שזה הילד שלי. המרחק בין תפיסת החיים שלי, שהיא עגומה, לשלו גדול מדי מכדי שזה לא יעלה תהיות.

אבל למרות הנתונים, אני חי בתחושה קבועה של מישהו שנמצא חמש דקות לפני הוצאה להורג ואני דואג באופן סדרתי לחבל בכל מה שטוב אצלי. לא יודע למה זה קורה, אבל לא מצליח לעצור את זה. פסיכולוגים יגידו שאני פשוט בתוך תוכי לא חושב שמגיעים לי דברים טובים או משהו כזה. 

אולי זה קשור למועד שבו נולדתי. מרץ 1983, בשיאה של מה שכונתה לאחר מכן ״שביתת הרופאים הגדולה״. שביתה שעד היום נחשבת לאם כל השביתות בעולם הרפואה הישראלי. 119 יום היא נמשכה, ובמהלכה נטשו הרופאים את בתי החולים ובמקרים מסוימים אפילו שבתו רעב. נולדתי אל תוך בית חולים די שומם עם צוות מצומצם (מה שנקרא ״צוות חירום״), והיה לי די נחמד. היה שקט ושלווה וחשבתי שזה העולם שאליו הגעתי וזה היה נפלא. הרגשתי שטוב שנתתי את כל כולי במרוץ הזרעונים והגעתי ראשון אל הביצית. אבל אז עזבתי את בית החולים וגיליתי עולם רועש וצפוף ומיוזע ועמוס בציניות ובשקרים ובמוזיקה נוראית בגלגלצ, והבנתי שזה לא עומד להיות פשוט.

עקרונית, אני באיזשהו פיק של יצירה, ואני נדרש להיות נוכח ולתת את הספרינט שלו חיכיתי כל חיי, אבל במקום זה אני רק מתעייף וחש שהכל סביבי כל כך סתמי ולא חשוב. אני חושב שבניגוד לאתוס המשפחתי שגדלתי עליו, בניגוד לאבותי שהיו שהידים של הצלחה, שקידשו את המלאכה שבה עסקו ולא נחו לרגע גם כשכבשו פסגה (ואז מיד חיפשו עוד פסגה וחתרו אליה), אני לא ניחנתי בכוחות של טיגריס הודי עם אינסטינקטים חייתיים, שולפי ציפורניים אוטומטיים, חיות טרף עקשניות. אני יותר, אם אתם שואלים, בכיוון של חיה ממשפחת המכרסמים. ירבוע, אולי גרביל. מקסימום אולי משפחת החתוליים, חתול חולות. 

לפני תשע שנים הגעתי למחלקה פסיכיאטרית אחרי שלקחתי כמות סיטונאית של ריטלין, 90 כדורים ביממה וחצי של ערנות. בחדר לידי היה טיפוס בשם גבריאל, שהיה הולך במסדרון הלוך ושוב וצועק שוב ושוב: ״אין חדש, אין חדש, אין חדש״. הוא היה טיפוס של בוקר, ואת הצעקות שלו הוא החל כבר בשש וחצי בבוקר, כך שהייתי זוכה להשכמה קבועה בחסות הצעקות של גבריאל. בלילה הוא היה מקבל קוקטייל כדורים חזק מאוד, ואז היה קצת שקט. אומנם הוא היה קולני, אבל מעבר לזה הוא היה טיפוס מופלא, רק שהוא מעולם לא הצליח להסביר מה זאת אומרת ש״אין חדש״. כל פעם שהייתי שואל אותו מה זאת אומרת, הוא היה עונה לי ״אין חדש זה אומר שאין חדש״. בסוף הבנתי שצריך לדובב אותו, אז ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם הוא מתכוון לזה שהכל כל הזמן אותו הדבר בחיים, יום רודף יום וכלום בעצם לא קורה? סתמיות וחוסר משמעות, כמו שקהלת טען ״הכל הבל הבלים ואין חדש תחת השמש״?

״בדיוק״, הוא אמר בהתלהבות, ״אתה היחיד שהצליח להבין אותי״. מיד אחר כך הוא נתן לי חיבוק כל כך חזק שזה כמעט הפך לפיגוע אורתופדי. ישר הבנתי שיש לי כאן הזדמנות שלא תחזור ושאלתי אותו: ״תגיד גבריאל, יש אולי אפשרות שתתחיל עם ה׳אין חדש, אין חדש׳ טיפה יותר מאוחר משש וחצי? יש לי שינה מאוד קלה״. ״בשבילך בטח״, הוא השיב, ״אין בעיה״. מאז הרווחתי עוד חצי שעה של שינה. הצעקות זזו משש וחצי לשבע.

פעמים רבות אני חושב על גבריאל ואני רוצה לצרוח כמוהו. אני כמובן לא עושה את זה, כי אני מכבד את השכנים שלי בבניין. יש לי שכנים נהדרים. בקומה למטה אפילו עד לא מזמן התגוררה אישיות אמיתית, נח קליגר, מי שהיה העיתונאי הוותיק בארץ וסחב אחריו 61 שנות כתיבה עיתונאית. הוא נפטר לפני שישה חודשים, והדבר המדהים הוא שיומיים לפני שנפטר הוא כתב טור למהדורה היומית.

לפעמים, בימים שבהם אני צריך להגיש את הטור ואני עושה מזה טרגדיה יוונית, אני עובר ליד הדלת של דירתו, מביט על השלט עם שם משפחתו, ואני חושב לעצמי איזו בדיחה אני. ואז אני מתחיל לדבר עם עצמי. ״תתעורר על עצמך, ליאור״, אני אומר לעצמי, ״הכל בסדר, בסדר גמור״. ואז אני באמת מתמלא באנרגיות. הבעיה היא שזה מחזיק מעמד חמש דקות. אחרי חמש דקות אני חוזר להיות אני.