עמיר פרץ מבצע עכשיו טיפולי המרה במפלגת העבודה. הוא מנסה לשחזר את 2006, כשהצליח להשתיל במפלגה המאובנת הזו גנטיקה פוליטית חדשה, תוססת, מסוג אחר לגמרי. השאלה אם 2019 דומה ל־2006 היא שתכריע את גורלו של פרץ ואת גורלה של המפלגה הגוססת שלו.

ההימור שקיבל על עצמו עצום. המשמעויות מרחיקות לכת. זה ייגמר בצל"ש או פרש. אם קריאת המציאות של פרץ שגויה, המפלגה שהקימה את המדינה תיעלם מהמפה הפוליטית במשמרת שלו. הוא עלול לגלות, שבמקום לשנות את הגנטיקה של העבודה, מה שישתנה זה הגנטיקה שלו, והוא יהפוך מעמיר פרץ לרפי פרץ. גם "הרברפי" דיבר על טיפולי המרה, ובסופו של דבר נאלץ לזחול בבושת פנים כל הדרך בחזרה. בניגוד לטיפולי המרה בלה"טבים של רפי, להמרת השמאלנים של פרץ יש סוג של סיכוי. כפי שזה נראה כרגע, מדובר בסיכוי קלוש.

ב־2006 ניצל פרץ הזדמנות היסטורית נדירה לחדור למעוזות הליכוד ולהעמיס שם כמה מנדטים לטובת העבודה. הנסיבות היו נוחות - אריק שרון פירק את הליכוד (וקרס מיד אחר כך), בנימין נתניהו סיים קצת קודם קדנציה כשר אוצר והשניא את עצמו על הפריפריה והשכבות החלשות במהלך הקיצוצים הדרקוניים שהוביל. ביבי הוביל את הליכוד לתוצאה הנמוכה בתולדותיו (12 מנדטים), ופרץ ניצל את ההזדמנות הזו בגדול. הוא הביא 19 מנדטים, שנראים היום כשיא בלתי ניתן לשחזור, אף שחלק מהשמאלנים נמלטו ממנו לקדימה יחד עם שמעון פרס, חיים רמון ודליה איציק.

עמיר פרץ ואורלי לוי אבקסיס. קרדיט: רועי אלימה, פלאש 90

היום המצב שונה לגמרי. כפי שזה נראה כרגע, אין לנתניהו בעיה בפריפריה. להפך. פרץ עלול לגלות, על בשרו, שהשמאלנים בורחים הרבה יותר מהר מכפי שהימנים נוהרים. כשהבייס שלך הוא בסביבות 15 מנדטים (כפי שהיה ב־2006), אתה יכול להרשות לעצמך ליטול סיכונים. כשהבייס שלך הוא 6 מנדטים, אתה מהמר על חייך. ככה פשוט.

יחד עם כל זה, ההתקפה על פרץ בסוף השבוע האחרון מוגזמת. ככה זה בשמאל - בזמן שבימין כולם מסתדרים בשלשות מאחורי המנהיג, בשמאל עושים אותו דבר, רק עם סכינים חדות. הוא עלול לגלות בקרוב שהביא את אורלי לוי־אבקסיס, אבל נשאר בלי מפלגה.

ח"כ סתיו שפיר היא, נכון לעכשיו, היחידה שיש לה מספיק אומץ להגיד את מה ש(כמעט) כולם חושבים. שפיר רמזה אתמול ב"פגוש את העיתונות" שתעשה "הכל, כולל הכל" כדי להחיות את סיכויי האיחוד במרכז־שמאל. אם פרץ ימשיך לשלול איחוד עם מרצ, היא שוקלת מעבר, עם תומכיה, למרצ, ותפעל בכל כוחה כדי לצרף גם את ישראל דמוקרטית של אהוד ברק. גם איציק שמולי, שנמצא בחו"ל, מנהל מגעים שקטים ושוקל את צעדיו. אבל פרץ נעול בהבטחתו ללוי־אבקסיס, שלא תהיה חבירה למפלגה אחרת ללא הסכמתה. בעברית, קוראים למצב הזה מלכוד.

ברק, כמו תמיד, מביט עכשיו בשרידיה העשנים של תוכניתו המפורטת לכיבוש מחדש של המפה הפוליטית. פרשת אפשטיין טרפה את קלפיו, החיבור שלה לקרן וקסנר ולכספים שקיבל ממנה מנקר בקרביו. ברק הרוויח את כל זה ביושר. מי שמטיף מוסר וממתג את עצמו כלוחם הגדול בשחיתות, צריך להיות מעל כל חשד ולנקוט שקיפות. הוא צריך לפתוח את סיפור התשלום שקיבל בזמנו ולהתנער מאפשטיין במעשים, ולא רק במילים.

דומה שהאנרגיה של ברק נשמרת בשלב הזה, אבל כרגע היא מופנית בעיקר למגננה, במקום למתקפה. אם יצליח לחבור ברגע האחרון למרצ, יוכל לנשום לרווחה. אם לא, יופעל עליו לחץ אדיר לקפל ציוד ולפרוש, כדי לא לסכן את סיכויי הניצחון. ברק ימצא את עצמו בנעליו של יצחק מרדכי ערב בחירות 99'. איציק היה המתמודד השלישי על ראשות הממשלה, ואף שהבטיח עשרות פעמים שילך עד הסוף, פרש בדקה ה־90 כדי לא לקלקל את הסיכוי להבסת נתניהו. מרדכי הוכיח אז שישראל, מבחינתו, מעל הכל. האם זה נכון גם לגבי אהוד ברק? השאלה הזו תישאר פתוחה.