סתיו 1989. 

במבט לאחור, זו הייתה אחת התקופות המתוקות של חיי: השירות הצבאי עמד להסתיים, ואם בחלקים האינטנסיביים שלו הוא לקח אותי ללבנון או לעזה, הרי שהתמזל מזלי לשבור רגל. כלומר, השבר עצמו די כאב אבל את המיחושים הקהתה העובדה שלצבא ההגנה לישראל לא היה מה לעשות עם חי"רניק בגבס, שנמצא ממילא כבר די קרוב לבקו"ם. 

דרגת הסמ"ר שעל שרוולי הימני נראתה לי באותה העת גבוהה מדרגת הרב–אלוף שענד באותם ימים דן שומרון, וכך בסופי השבוע האחרונים שאותם תרמתי למען ביטחון ישראל, דאגתי בעיקר לאספקה קבועה של משקאות אלכוהוליים להיאחזות נח"ל בגליל התחתון. לא בכדי החזקתי בתפקיד הלא רשמי אך החשוב הזה: את השבועות הראשונים אחרי הפציעה, כשאני עדיין מדדה על קביים, הקדשתי לקורס ברמנים. אומנם בישראל של שלהי שנות ה–80 הכרנו בעיקר קוקטיילים עם שמות של סרטים כמו "לגונה כחולה" או "טקילה סאן רייז", אבל בהתחשב באופנה ובתסרוקות מסביב, הרי שההיצע על הבר לא היה החלק העגום של התקופה.

את העובדה שאותה היאחזות נח"ל הייתה במרחק של פחות משעת טרמפים לחיפה ניצלתי לחזרה לתפקיד שלי מהאזרחות: אוהד של הפועל חיפה במשרה מלאה, בדגש חזק על מחלקת הכדורסל, שבאותם ימים נראתה כהבטחה גדולה. אל גיא גודס הצעיר הצטרפו חיים זלוטיקמן (שעד היום נחשב בעיני לאחד מגדולי הכדורסלנים שדרכו פה על פרקט) ועדי גורדון, שהיה הנמסיס המושבע כששיחק בשורות היריבה העירונית. את החמישייה השלימו קלפטריק וולס, שכבר שיחק בקבוצה בהצטיינות כמה שנים קודם לכן, ורונלד יוסטון, אחד הזרים הטובים בישראל באותן שנים. 

כשאנו בטוחים שעם חמישייה ראשונה שכזאת עוד נפרק אפילו אימפריה כמו מכבי תל אביב, יצאנו למשחק חוץ קשה באוסישקין.

***

בישראל לא ממש נהוג להתכנס ולשתות לפני המשחקים, בטח לא משחקי כדורסל, אבל אני - שניחנתי במנטליות של אוהד כדורגל אנגלי גם כשמדובר בכדורסל ישראלי - אהבתי ללגום משהו לפני הקפצת הפתיחה.

"אז איפה שותים בתל אביב?", חקרתי את קלמן, ש"חיפה הקטנה" שלו במרכז הכרמל הייתה עבורי השער לעולם המשקאות (היום יש לו טברנה יוונית מקסימה בשם "קלמנ'ס" בעיר התחתית של חיפה. אל תחמיצו אם אתם בסביבה). קלמן אמר שממש מול אוסישקין יש פאב - כך הכרתי את "עמירם", האיש והמקום. עמירם, בלי מירכאות (גם הוא חיפאי במקור), הקים בשנת 1976 את הפאב שנקרא בפשטות על שמו. נכנסתי פנימה - והתאהבתי: נסורת על הרצפה, בירה שנמזגת ללא הפסקה ומסביב אנשים שותים, מעשנים ומבלים בלי חשבון, הוויה שבעיני הפוריטן החיפאי שבי נראתה כמעט אקזוטית.

בכדורסל, לעומת זאת, העניינים היו קצת יגעים. אומנם הפסד במשחק חוץ מול הפועל תל אביב החזקה לא היה סוף העולם, אבל מאחר שהיה על חודו של סל, יצאתי מאולם אוסישקין המיתולוגי במורל ירוד. מזל שהאור בחלונות של "עמירם" בישר שהמקום עוד פתוח לבירת ניחומים. 

כמה שנים אחר כך אני כבר תל אביבי, וחבר שהיה אז ברמן ב"שניידר", הבר הכי נחשב בעיר, סיפר שלעמירם הגיע מין פלא חדש - פחיות של גינס שטעמן ממש כזה של הבירה מהחבית!

היינו ארבעה סטודנטים תפרנים שבסוף אותו אחר צהריים נפרדו בכאב מסכום שגם בימינו היה נחשב לגבוה עבור בילוי של אחר צהריים בפאב. אבל עם ההבנה המצערת שהמקום הזה גדול על כיסנו, צצה גם ההכרה המבורכת שככה בדיוק נבלה כל אחר צהריים כשנוכל להרשות לעצמנו (מי בכלל חשב אז שבחיים יש אילוצים גדולים מכסף?). מאז נשמרה למקום פינה בלבי, שנותרה חמה גם כשעמירם פרש לגמלאות וקרא אל הברז את חגית, שהפליאה לשמור על הגחלת לוהטת ועל הבירה צוננת. 

לפני כמה חודשים, כשאני כבר בגינס השלישית או הרביעית, שאלה אותי חגית למה לא אבוא מדי פעם למזוג במקומה קצת בירה, נניח בצהרי שישי. בום! הרגשתי כאילו חיים זלוטיקמן האגדי מזמין אותי לשחק איתו אחד על אחד: אני? מוזג? ב"עמירם"? 

***

ארבע השעות של המשמרת הראשונה שלי חלפו ביעף, עת זכיתי להגיש בירה לאנשים שלרוב חולקים עמי את צדו האחר של הבר. אפילו הג'וניור שסיים משמרת במסעדה שבה הוא ממלצר הגיע על אופניו לשתות בירה שאבא מזג לו במו ידיו (ואף התעניין, כשהוא מתפקע מצחוק, אם צריך להשאיר לי טיפ) הבטתי בו, בדיוק בגילי כשנכנסתי בפעם הראשונה אל הפאב הקסום הזה, חייל חיפאי שמביט מקרוב על הרגלי הבילוי של התל אביבים, ובתת–ההכרה שלו מבין באיזו עיר הוא רוצה לבלות את שארית חייו.