אהוד ברק הוא אדם שנוי במחלוקת, בלשון המעטה. אבל שני דברים ברורים אצלו לגמרי. הראשון, שתמיד מעניין כשהוא בסביבה (איש מבריק ומקורי. כל מה שאין בפוליטיקה שלנו). והשני, שיש לו יכולת - גם אם לא מכוונת - לפזר את הערפל סביב נושאים עקרוניים ולחשוף את האמת. כך קרה בוועידת קמפ דיוויד, כשהמו"מ שלו מול ערפאת חשף שאין באמת פרטנר; וכך קורה כרגע, כשהקאמבק הפוליטי המוזר שלו חושף את קלונם וצביעותם של חלק גדול מהתקשורת הישראלית ושל חוגי השמאל "הנאורים".
ברק רוכב באופן בלעדי על הטיקט הפופולרי של "רק לא ביבי". והכל, דרך הטענות הידועות בדבר שחיתות, העדפת האינטרס האישי על פני הלאומי וכו'. כדי שהנס הזה יקרה, ונתניהו יובס סוף־סוף, עדה גדולה של מעריצים - ביניהם אנשי תקשורת בכירים וותיקים - מוכנים למחול לברק על אותם אלמנטים בדיוק שבהם הוא מאשים את יריבו. הקשרים שלו עם המיליונר הפדופיל ג'פרי אפשטיין מדיפים ריח רע במיוחד, גם אם הכניסה הביזארית שלו לאותה מסיבה מפורסמת לא הייתה קשורה כלל למסיבות סקס. 
העובדה שהוא ביקר אצל המיליונר המפוקפק, על פי עדותו, "יותר מעשר פעמים והרבה פחות ממאה", וגייס ממנו סכום גדול עבור הסטארט־אפ שלו, בתקופה שבה אפשטיין כבר נחשב למצורע ממש בפוליטיקה האמריקאית, אמורה למנוע מברק מלהשמיע טענה כלשהי לגבי מאבק בשחיתות. אבל זה לא מפריע לאנשים, שגם אם תעיר אותם באמצע הלילה יגידו לך בדיוק כמה סיגרים ושמפניות נתניהו קיבל ממילצ'ן, להמשיך לדבוק בברק. ולהתעלם, במקרה הטוב, מהלכלוך שדבק בו. במקרה הרע, הם ממש עוזרים לו להתנקות. והכל מסיבה פשוטה אחת. ברק נהנה מהמעמד המיתי של הפוליטיקאי היחיד שניצח את נתניהו. היחיד שביבי מפחד ממנו. וגו'. וככזה, אפשר לסלוח לו על הכל, רק שינצח שוב.

הכמיהה המטורפת הזו מגיעה לממדים מגוחכים של ממש, כשמוסיפים לסיפור דמות נוספת, עמיר פרץ. האיש שהעז לא להתאים את עצמו לתוכנית אורנים גדול של ברק (איחוד כולל של השמאל־מרכז, שינחית בסוף את אהוד שלנו בבלפור), ומנסה לשקם את מפלגת העבודה החבולה והאומללה בדרך עצמאית. פרץ מוצג כרגע, בידי אנשי שמאל רבים, כולל עיתונאים, כאופורטוניסט. כמישהו שמנסה לסדר לעצמו ג'וב עתידי של שר, או נשיא המדינה, באמצעות חבירה עתידית לנתניהו אחרי הבחירות.
אפשר להתווכח על ההאשמות האלה (שאני לא מסכים איתן בכלל, באופן אישי). אבל דבר אחד ברור. ברק הוא האחרון שיכול לדבר על אופורטוניזם וריסוק גוש השמאל, לטובת חבירה לנתניהו. הנה קצת היסטוריה, לא ממש רחוקה, עבור חסידיו השוטים. בבחירות לכנסת ה–18, שנערכו בפברואר 2009, העבודה בראשות ברק הובסה וירדה מ–19 מנדטים ל–13. היא הפכה, לראשונה בתולדותיה, למפלגה הרביעית בגודלה. ברק הכריז שגזר דינו של הבוחר הוא שהעבודה תישאר באופוזיציה, אבל בתוך שבועות ספורים עשה את ההפך הגמור, חבר לנתניהו והפך לשר הביטחון שלו.
שנתיים אחר כך, תוך שהסתבך קשות בפרשת הרפז, הוא פרש ממפלגת העבודה עם ארבעה חברי כנסת והקים את סיעת עצמאות. כעבור שנה וחצי ברק פרש מהחיים הפוליטיים, והותיר אחריו שמאל־מרכז חלש ומשוסע. אגב, בעת שהיה שר הביטחון תחת נתניהו, ברק נסע לסלון האווירי בפריז והתאכסן בסוויטה במלון "אינטרקונטיננטל" בעלות שערורייתית של 2,500 יורו ללילה. כה אמר מבקר המדינה דאז, מיכה לינדנשטראוס.
במילים אחרות, תכונות שברק מייחס לנתניהו (ובצדק מוחלט), כמו נהנתנות, פלירט עם שחיתות והעדפת האינטרס האישי, מוכרות לו היטב, מהבית. ולכן, העניין האמיתי פה הוא לא ברק, אלא האנשים שתומכים בו. מה באמת מניע אותם? מה גורם להם לשנוא כל כך את נתניהו, אם גילויי שחיתות אצל המתחרה שלו לא ממש מפריעים להם? ומה גורם להם לתעב, פשוט לתעב, את התמונה המשותפת של עמיר פרץ ואורלי לוי־אבקסיס בראשות העבודה? בשתי מילים: אליטות ישנות.
על הסכין
1. הנערים הישראלים החשודים באונס בקפריסין ראויים לכל עונש וגינוי, אם אכן פשעו. אבל הניסיון לכרוך בינם ובין אופיים של צעירים ביחידות קרביות הוא מגוחך ומקומם. מי שעושה את ההשוואות האלה לא מכיר, כנראה, באופן אישי חיילים קרביים. והניתוק הזה גורם לו ללכלך עליהם, בזמן שהם שומרים עליו ומאפשרים לו להוציא את דיבתם. 
2. הפופ הישראלי ממשיך להיות המקום הכי מפתיע ומקורי במוזיקה המקומית, וגם יופי של שיקוף למגמות תרבותיות. "פאוץ'", השיר החדש של נועה קירל, מחבר מוזיקה ערבית עם טראפ והשפעות לטיניות, ועושה את זה יופי. ההפקה המוזיקלית של ג'ורדי עדכנית ומגניבה, וקירל עצמה מוכיחה שהיא הרבה יותר מכוכבת ילדים לרגע.
3. העובדה שהקליפ של "רפסודיה בוהמית" חצה השבוע את רף מיליארד הצפיות ביו־טיוב (הראשון שיצא לפני 1990 ועשה זאת) היא שיעור חשוב לכל אומן. מצד אחד, אל תפחד לעשות משהו שונה ומקורי, שעוד לא היה לפניך. ומצד שני, אל תתרגש ממבקרים, אנשי ממסד ומצקצקים מקצועיים, שבזמן אמת קטלו את קווין ואת השיר.