הפרשן הפוליטי שמעון שיפר הגדיר במוצאי שבת את מפלגת העבודה כמפלגה מזרחית, ולכן כמפלגת נישה. אם נשים בצד את הנימה הגרבוזית הטמונה בדבריו ונתייחס רק לגופה של טענה, הרי ששיפר טועה טעות יסודית. התוכנית הכלכלית של העבודה חושפת כי מעבר לרווחה שהיא מבקשת להביא לכלל הישראלים, ההיגיון שלה מחיל שינוי מהותי וכלל לא נישתי על כל הכיוונים שבהם צועדת מדינת ישראל זה 20 שנה.
 

בתחילת החודש דחה בג”ץ עתירה שהוגשה בגין חוזרי מנכ”ל המאפשרים לבתי הספר לגבות תשלומי הורים על תוכניות לימודים. העותרים טענו כי גביית כסף עבור חינוך מהווה הפרה של הזכות לשוויון הזדמנויות בחינוך ונוגדת את עקרון העל בדבר חינוך חינם, שנשחק מאוד בעשור האחרון. השופט אלכס שטיין קבע כי מדובר בסוגיה ערכית, ובתור כזו עליה להיות מטופלת על ידי המחוקק.

אכן, הזכות לשוויון בחינוך, כמו גם בבריאות, בנגישות לתחבורה ובשאר השירותים החברתיים היא סוגיה ערכית. המחוקק הישראלי בעשורים האחרונים של שלטון הימין פעל שוב ושוב לקידום מדיניות הסותרת אותה. כתוצאה מכך, ישראל ניצבת כיום באחד המקומות הנמוכים בקרב מדינות ה־OECD בהוצאה הממשלתית לשירותים ציבוריים, ובאחד המקומות הגבוהים בפערים החברתיים. 
 

דוח של ה־OECD שפורסם לפני כחצי שנה גילה כי הרוב המוחלט של אזרחי ישראל מעוניין במדיניות רווחה. 80% מהנשאלים הישראלים השיבו כי המדינה צריכה להגביר את המאמצים לדאוג לביטחון כלכלי, ו־66% תמכו בהעלאת המסים על העשירים ביותר כדי לתמוך בביטחון הכלכלי של העניים ביותר. התוכנית הכלכלית שהציגו עמיר פרץ ואורלי לוי־אבקסיס היא תוכנית שאכן רבים מייחלים לה. היא כוללת הגדלה של ההוצאה הממשלתית על השירותים החברתיים, ובתוך כך הגדלת ההשקעות על בניית תשתיות ובכלל זה על חינוך.

מה שהופך אותה למהפכנית הוא הצבעה על מקורותיה התקציביים, ובהם העלאת המס השולי על המאיונים הגבוהים ביותר, חיסול הכספים הקואליציוניים והפסקת ההשקעה בהתנחלויות שמחוץ לגושים. כל אלו מסמנים שינוי סדרי עדיפויות לא רק כלכליים, אלא גם מדיניים. בכך קושרת התוכנית של העבודה בין צדק כלכלי לצדק אזרחי ופועלת להגברת הסולידריות החברתית.

בחיסול חלוקת הכספים המגזרית, הניתנים כפרוטקשן פוליטי לקבוצות שונות, יש כדי להפוך את כלל האזרחים לשווים, ללא קשר לזהותם האתנית, הדתית או הפוליטית. בהשבת אוצרות הטבע לידי המדינה יש כדי למגר את דריסת הרגל הגסה של בעלי ההון בפוליטיקה ולצמצם את השחיתות. ולבסוף, הפסקת הרחבת מפעל ההתנחלויות היא אמירה מדינית ברורה, שיש בה כדי לשים שוב על השולחן את החתירה לפתרון שתי המדינות. 
 

התוכנית אינה מושלמת. עדיין חסרות בה התייחסויות חשובות למס ירושה ולצדק החלוקתי ההכרחי בקרקעות המדינה. דבר אחד בטוח, לראשונה זה זמן רב העבודה פורסת תוכנית שמאל בכיוון הנכון וחותרת ליצירת חברה ישראלית שוויונית, אשר אזרחיה חיים בה בכבוד ובעיקר בזכות ולא בחסד.  
 

פרץ כבש בסערה את מפלגת העבודה, באבחת חרב צירף את לוי־אבקסיס ומיגר כל אופוזיציה אמיתית או מדומיינת מבית. הדרך האגרסיבית שלו ספגה בצדק תגובה זועמת מבית. אם זו מידת הנחישות שבה הוא יבקש לממש את תוכניתו הכלכלית ולהרחיבה גם לקרקעות, דיינו.