מתוך ים השקרים, הקללות, הדמוניזציה, חזיונות אחרית הימים, השנאה - מכל העברים ללא יוצא מהכלל - אני מעוניין לדלות דבר "תמים" אחד שחוזר באופן קבוע, ואין מטעה יותר ממנו. כוונתי לנוהג הרווח באמצעי התקשורת להציג תוצאות סקר בשני עיגולים: על האחד יכתבו "גוש הימין" ועל השני יכתבו "גוש המרכז־שמאל".

עד לאחרונה מפלגתו של ליברמן נכללה בתוך עיגול הימין, אך עכשיו היא הוצאה ממנו ומופיעה כגוף העומד מחוץ לשני הגושים. טוב ויפה. אבל מדוע הרשימה המשותפת, הכוללת ארבע מפלגות ערביות, כלולה תמיד בעיגול גוש המרכז־שמאל? מדוע אינה מופיעה בנפרד כמו מפלגת ליברמן? האם בל"ד היא מפלגת שמאל? האם המפלגה האסלאמית היא מפלגת שמאל? והאם הוא הדין עם מפלגתו של טיבי? רק חד"ש, שבמרכזה המפלגה הקומוניסטית, יכולה להיחשב כשמאל, אומנם רדיקלי, אבל שמאל. 



לכאורה יש תשובה לשאלה שלי, והיא: הם שם, בגוש השמאל והמרכז, כרשימה שתהווה גוש חוסם להרכבת ממשלת ימין. ומביאים את ממשלת רבין השנייה כראיה לכך שמפלגות ערביות יכולות להוות גוש חוסם. בכוונתי לדון בכך בקצרה ולהראות שההשוואה אינה נכונה ואפילו מטעה. ממשלת רבין נשענה על 62 חברי כנסת שנחלקו כך: 44 למפלגת העבודה, 12 למפלגת מרצ ו־6 למפלגת ש"ס. היו אז שתי מפלגות ערביות: חד"ש עם שלושה מושבים, ומפלגתו של דראושה (פוליטיקאי ערבי מוכשר שהיה חבר מפלגת העבודה ופרש ממנה) עם שני מושבים.

עוד לפני הבחירות ביקש רבין משתי המפלגות שבעת הצורך יתמכו בו, כשהוא מתחייב לשורת צעדים לטובת המגזר הערבי. הצורך הזה הגיע כאשר ש"ס פרשה בעקבות הסכם אוסלו הראשון, וחמשת חברי שתי המפלגות הערביות נתנו לרבין את 61 הקולות הדרושים. לא רק זאת, בהצבעות אי־אמון בממשלה בנושא הפלסטיני המדיני, חמשת חברי שתי המפלגות הערביות אפשרו לרבין לצלוח בשלום את ההצבעות. בו בזמן, בכל ההצבעות שעסקו בענייני ביטחון, החמישייה הערבית הצביעה נגד הממשלה, אך זאת לא נפלה כי הליכוד ואחרים הצביעו עמה.
 

היום המצב שונה לחלוטין. ראשית, המספרים של חברי הכנסת הצפויים עכשיו לכל אחת מהמפלגות היהודיות, על פי הסקרים, קטנים בהרבה מאלו שהיו ב־1992, שעה שמספר חברי הכנסת הערבים גדל פי שניים ויותר. שנית, וזאת המהות העיקרית: לא רק שמספרם גדל, אלא שכל התפיסה הלאומית של נבחרי הציבור הערבי השתנתה עם המציאות המשתנה: קמה רשות פלסטינית עצמאית, הייתה אינתיפאדה, היו מהומות אוקטובר 2000 במגזר הערבי, חמאס השתלט על עזה, וב־2006 הוציא הוועד הארצי של ערביי ישראל (בצד גופים אחרים) את מסמך החזון של ערביי ישראל (שבשורה אחת ניתן לתמצתו: מדינת ישראל תהפוך למדינה דו־לאומית), ונכשלו כל המהלכים להביא להסדר ישראלי־פלסטיני. כללו של דבר: הם יהיו "טובים" לכל מהלך בכנסת שתורם ל"מסמך החזון", וחלום באספמיה לכל דבר ועניין ביטחוני ומדיני שיש לו ריח ציוני.
 
ואיני יכול שלא לסיים ולהגיד: הלב נחמץ למראה התמונה של אהוד ברק מוקף מימין בצווחנית שוק, לדעתי, ובעיתונאי מוכשר שעדיין לא נטע עץ ולא בנה בית למען המדינה. "איך נפלת משמיים הילל בן שחר", עולים בראשי דברי הנביא ישעיהו.