1. בעקבות טענתו ההזויה ב״הפגנה למען הדמוקרטיה״ כי יגאל עמיר לא רצח את יצחק רבין, השעתה אוניברסיטת בר־אילן את ד״ר מרדכי קידר מייצוגה בכנס בחו"ל וזימנה אותו לוועדת משמעת. משום מה קשה לקבל תשובה על השאלה: האם זה בסדר שחבר סגל מתבטא ככה? הגיוני שאוניברסיטה רשאית להציב גבולות וסטנדרטים לסגל שלה כדי לשמור על תדמיתה ויוקרתה, אלא שקו דק עובר בין רצון של ארגון אקדמי להחליט מי ראוי ללמד בין כתליו ומי לא לבין פגיעה בחופש הביטוי ובחופש האקדמי. עצוב שאין לנו מושג איפה הקו הזה עובר, הוא זז באופן די חופשי, בהתאם לנסיבות. 
 

אם יש הסכמה שראוי להשעות חבר סגל שמקדם תיאוריות קונספירציה, או לפחות לנזוף בו, האם לא ראוי להציב גבולות ברורים יותר גם להתבטאויות מוגזמות אחרות? הרי חברי סגל מתבטאים מדי יום באופן פוגעני כלפי חיילי צה״ל ונציגי ציבור, מקדמים חרמות על המדינה ועל המוסד שבו הם עובדים, ואיש אינו מזמן אותם לוועדות משמעת. להפך, בקליקות מסוימות הם נחשבים ״אמיצים״, וחלקם אפילו הופכים לחברי כנסת. הקריירה שלהם לא נפגעת.

הנה תזכורת קטנה: לפני ארבע שנים כינה עופר כסיף את שרת המשפטים דאז איילת שקד ״חלאה נאו־נאצית״ וסיפק הסבר מפורט להגדרותיו.

האוניברסיטה העברית טענה שהיא ״אינה אחראית להתבטאויות מרציה ואין זה מתפקידה לטפל בהן כל עוד אין מדובר בניצול הבמה האקדמית להפצתן״. 

כסיף אמר ש״האוניברסיטה היא גוף פלורליסטי, אנשים עם עמדות שונות, וטוב שכך. כתבתי משהו בפייסבוק האישי שלי. אלה לא דברים שנאמרים בכיתות או בהרצאות. זו אמירה פוליטית ולגיטימית במסגרת חופש הביטוי״. אז מה ההבדל בין המקרים? הרי גם קידר דיבר בפני קומץ סהרורי בכיכר גורן ולא בין כותלי המוסד. 
 

כנראה זאת בדיוק הבעיה בעת הזאת. העקרונות שלנו לא ברורים, ועשיית איפה ואיפה היא לחם חוקנו. כשלוקחים ממישהו טלפון לצורך חקירה, למשל, לא בהכרח נזדעזע. האם זה בסדר? האם זה לא בסדר? הרי מדובר בנוהל די רגיל של המשטרה. אבל אותו מעשה עשוי לגרום לנו להגיד ״מגיע לו״ ולהמשיך הלאה בשגרת יומנו, או להתקומם בלהט נגד המשטר האפל שבו אנחנו חיים. תלוי פשוט למי זה קורה. 

2. אירוע ההתרמה של הרב פירר שאליו גויסו רק זמרים גברים הוא לכאורה עוד סיפור על הדרת נשים. אבל בניגוד למקרים קודמים של האיסור המוזר על שירת נשים, הפעם לא נשמעו אמירות בוטות בעניין. אפילו האומנים שביטלו את הופעתם באירוע הסבירו את עמדתם בסגנון מתון. זה קרה משום שהרב פירר הוא דמות ידועה, וסביב המטרה שלמענה הוא פועל יש קונצנזוס רחב. היא נחשבת קדושה. 
 

האיש מקדיש את חייו לריפוי בני אדם, ללא הבדלי דת, גזע, וכמובן גם מין. הוא הציל עשרות אלפים. כך שזה לא מקרי שגם בצד החילוני של המפה נשמעו קולות שקראו לאומנים לחזור בהם מביטול הופעתם ולהניח לרב לקיים את האירוע רק עם זמרים גברים. לדידם, הדרת נשים היא אומנם נושא כאוב וחשוב, אבל רפואה לעם ישראל חשובה יותר. 
 

יותר מכל האירוע הזה משקף את מה שקורה לנו כחברה. נכון שעבודת הרב מוערכת מקיר לקיר, אך אם הוא מגייס לטובתה כסף מהציבור הרחב, למה האירוע צריך להתנהל על פי אמונתו ולא על פי אמונת הקהל? כדי שהעבודה שלו תתאפשר, מישהו צריך לוותר על עקרונותיו ולהחליט מה יותר חשוב ממה. 

אם הבחירות האחרונות הראו משהו, זה כמה חשוב עקרון הפרדת הדת מהמדינה. בקרב קהל די גדול הוא עולה בחשיבותו על נושאים רבים אחרים, אפילו רפואה והצלת חיים. 
 

השיח לפני הבחירות נסב ברובו על הכפייה הדתית המוגזמת. אביגדור ליברמן עשה עליו קילומטראז׳ והכפיל את כוחו. אומנם במסגרת הנורמות הפוליטיות העדכניות הדרך להתמודד עם הבעיה היא לשחרר כמה ספינים שיובילו את השיח למקומות אחרים, אבל הבעיה אינה נעלמת גם כשהספינים מוצלחים מאוד. 
 

הבלוק שהליכוד מתעקש להישאר בו עם המפלגות החרדיות מתפרש כסירוב להתמודד עם הכפייה הדתית ורק מגדיל את התסכול. בליכוד כנראה מסרבים לראות את הזעם החילוני על תקציבי התמיכה הלא שוויוניים למגזר החרדי ועל חוקים כדוגמת חוק הגיוס והמרכולים. עקרונות הם חשובים, אבל כדי להצליח לחיות יחד אנחנו אמורים להתגמש מדי פעם בגלל סדרי עדיפויות אחרים. גם בליכוד, גם בציבור החילוני. לולא הכפייה המתמשכת - כנראה היה קל יותר לוותר במקרה הזה על עקרונות השוויון, לפנים משורת הדין, בגלל האיש ובגלל המטרה. 

3. לאן הולך המשא ומתן בין הליכוד לכחול לבן? חודש וחצי עברו מאז בחירות מועד ב׳, ומעטים במדינה יודעים לענות על כך. נתקענו בין שתי מפלגות שכל אחת מהן צריכה לעשות ויתור משום שלא קיבלה מנדט מלא מהציבור, אבל הן עסוקות במשחק מי ימצמץ ראשון. 
 

לכאורה ההתעקשות היא עבור  עקרונות. אבל מהו העיקרון האמיתי? ההיצמדות העיקשת של הליכוד לחרדים ולימינה, מה שמכונה ״הבלוק״, נעשית למען הממשלות הבאות, לא למען הממשלה הזאת. מבחינת מפלגת הליכוד, כל עוד החרדים מזוהים איתה והערבים מזוהים עם "השמאל״, השלטון כמעט בוודאות בידיה. אלא שכחול לבן אינה באמת שמאל, הרשימה המשותפת בוודאי אינה שמאל, ולמרבה הצער גם לא בשלה להתבגר ולהצטרף לאיזו קואליציה. הבחירות הוכיחו שהציבור מאס בקומבינה הזאת, שכן אחרת כבר הייתה ממשלה.
 

למעשה כבר שנה אנחנו עדים למלחמת התשה. לכאורה התשה בין הליכוד לכחול לבן, בין ליברמן לחרדים, או בין המשותפת לפוליטיקאים יהודים; אבל ההתשה היא בעיקר של הציבור ושל העקרונות האמיתיים. הרי במרבית הנושאים עמדות כחול לבן ועמדות הליכוד אינן שונות כל כך במהותן. ברמה העקרונית שתי המפלגות היו יכולות להגיע לעמק השווה מזמן. 
 

בינתיים, בבתי החולים שמים שני מאושפזים במיטה אחת כי אין מקום, אין תקציב למעונות חדשים לנוער בסיכון, ראש ממשלה ושלושה רמטכ"לים לשעבר מאשימים זה את זה במשחק בביטחון המדינה, והכל כשברקע שגרירויות ישראל נסגרות במחאה על משאבי המשרד המדולדל ומשפחתו של ישראלי שנהרג בגאורגיה אינה יכולה להשיב את גופתו ארצה. 
 

למרות הכל נמשכת ההתגוששות מי ימצמץ ראשון ואין לנו ממשלה. מהו העיקרון החשוב כל כך שעבורו שווה לכאורה להקריב את כל הדברים הללו ולחכות לרגע האחרון? בסוף, מרוב עקרונות המדינה חשובה פחות מהשלטון.