איכשהו יצא שיום המורה צוין בסמוך מאוד ליום ההורים שהוזמנו אליו כדי לשמוע על מצבו של הבן שלנו. 
יש משהו מאוד משונה בלצעוד במסדרונות בית הספר שבו למדתי גם אני, לרדת בדיוק באותן מדרגות ולחלוף על פני תאי הישיבה במסדרונות. זה מתחיל במסכת מחילה. שנים תיעבתי את בית הספר הזה ודיברתי בגנותו. אחר כך הגיע השלב שבו השתתקתי והקשבתי לאחרים. בסוף הבנתי: ספק אם היה מקום שבו הייתי מנהלת שיח פחות עצבני עם עצמי. זה לא היה המקום שקלקל את הימים, זו הייתי אני. אין שום דבר מתוק בגיל 16. רק רעש ועוד רעש. 
 

עכשיו, כשאני חוזרת לשם בתפקיד אמא־של, אני צועדת בין הכיתות וכמו פסיעה יחפה של בחורה עירונית בחול, כל דבר גורם לי לעצור. בדיוק בתא הזה ישבתי עם הדסה זילברמן הנהדרת, שהייתה המחנכת שלי בתיכון. יש לי כל כך הרבה דברים לומר לה. הרי רק אחרי שנים ארוכות אני מבינה מה מהדברים שהיו משמעותיים נשאר איתי, ומה לא. מה הותיר את רישומו ומה התפוגג כאילו לא קרה. בזיכרון שלי, הישיבה הזו חקוקה היטב. אני מתייפחת והיא מסתכלת עליי כמו אמא טובה, לא כמו סמכות מרוחקת (גם כאלה ידעתי, כמו כולנו, אני משערת).

אני אומרת לה בבכי: "כלום, כלום לא יצא ממני. תסתכלי סביבנו. כל אחד בבית הספר המעצבן הזה יותר מצטיין מהשני. מה אני עושה פה עם כל אלה שיודעים שהם רוצים להיות פרופסורים למתמטיקה וכבר מסיימים תואר ראשון, עם כל אלה שיודעות שהן יהיו וטרינריות וכבר מתנדבות בכל מיני מרפאות כדי לצבור ניסיון? ואני, בכלום אני לא טובה מספיק. טובה קצת בכל דבר. מקרה אבוד ידוע מראש". 
 
עכשיו, תמיד הייתי טובה בלהפעיל את מערכת החימום העצמית, כמו שקורא לזה אבא שלי, החכם. "מה, מה יצא ממניייי", הזלתי דמעות, "פעם הייתי ראש לאריות, עכשיו אני בקושי הלכלוך שנשאר להם על הזנב אחרי שהם עושים קישטה לזבובים!", התפייטתי כמו שעושים בגיל ההתבגרות, עם המון רחמים עצמיים אבל בלי שמץ של חמלה. 
 
במקום להרגיע אותי ולנסות לאתר בתוך המהומה הזו שיושבת מולה את הכישרון הייחודי לי ורק לי, היא, בתבונתה, אמרה: "דווקא העובדה שאת לא מצטיינת בשום דבר ומגלה עניין בכל מיני תחומים, פותחת בפנייך אינספור דלתות. בסוף תבחרי ממה שהכי יעניין אותך". אחר כך היא הניחה את היד שלה על שלי, ואמרה: "אני מבטיחה לך". 
 
***
 
"תשמעי, אמא", אומר לי הבן שלי, "תכלס את אולי זקנה מאוד אבל את בכלל שייכת לדור ה־Y. אף פעם לא היית מוכנה לוותר על חיי המשפחה לטובת קידום בעבודה, את עצמאית – כלומר הביטחון התעסוקתי לא מדורג אצלך במקום גבוה, יש לך חלוקת קשב של חיה, ואת רוצה כל הזמן ללמוד נושאים חדשים, אחרת תמותי לנו משעמום ולא רק מזִקנה". 
 
התובנה הזו של פרי בטני היא כמובן טלטלה גדולה עבור מי שגדלה על הסרט "מציאות נושכת", שלימד אותנו, ילידי שלהי שנות ה־60 וה־70, שלנצח ייגזר עלינו להיות מודאגים הן לגבי ההווה והן לגבי העתיד. כל הצרות בכרטיס אחד.
 
זה מחזיר אותי אל הדסה, שהרבה לפני דור ה־Y בעצם דיברה על מימוש עצמי. היא לא שיקרה, ולא סיפרה מעשיות. פשוט אמרה את האמת. איך כתב יאנוש קורצ'אק באמנת זכויות הילד שניסח? "אין בחינוך דבר טוב יותר מכנותו הגמורה של המחנך עצמו. אפילו האהבה – אסור לה לקלקל את האמת, כי האמון חשוב מן האהבה". אז הנה, בסמוך ליום ההורים וליום המורה, על אותה אדמה בדיוק, אני אומרת לה תודה, ומקווה שהודיתי לה גם אז, בזמן אמת, באופן שתבין את זה. 

עטיפת הספר, עיצוב: אורית רובינשטייןעטיפת הספר, עיצוב: אורית רובינשטיין
 
אחד הדברים המשמחים ביותר בספרי הילדים שרואים באחרונה הוא ההתייחסות אל הקוראים הצעירים כאל ישויות חושבות, יצירתיות, ובעלות יכולת להסיק מסקנות גם מתוך דברים מובלעים. 
 
כך קורה בספרה החדש והנפלא של המשוררת וסופרת הילדים אורית גידלי, "חד־קרן מסוג קרנף". עופריקי חוגגת יום הולדת, שנושאו חד־קרן. העוגה - עוגת חד־קרן, הקישוטים הם חד־קרן, המשחקים – נכון – סביב חד־קרן, ויש גם הפתעה מיוחדת מאמא: חד־קרן. אבל מה קורה כשבעיצומה של החגיגה מגיע אורח שהוא לא בדיוק חד־קרן? זה ספר מקסים במיוחד, שנפתח בצחוק גדול גם אצל הגדולים בחבורה, על שיעור בגמישות מחשבה, על סובלנות, על היכולת לרכך קושי ולמוסס אכזבות, וכמובן - להפוך את היעדר הקרן, לקרן אור במסיבה. 
 
האיורים המשעשעים, הצבעוניים ועתירי הדמיון של עומר הופמן צועדים בשלמות עם המילים של גידלי, שרומזות לתפיסת החד־קרן בפילוסופיה כישות שקיימת במחשבה אך לא במציאות.
 
"חד־קרן מסוג קרנף" מאת אורית גידלי; איורים: עומר הופמן; הוצאת כנרת זמורה; מחיר: 72 שקלים

תיק החתלה דגם ניירובי, צילום: שרבן לופותיק החתלה דגם ניירובי, צילום: שרבן לופו

 
בדק בית
"תשמעי", אומרת לי אמא צעירה כשהיא נושאת בידה תינוק קטנטן, בידה השנייה תיק החתלה ענק שהפך לאיבר נוסף מאז הלידה ובידה השלישית בקבוק, "מה יהיה עם תיקי ההחתלה האלה?". אז הנה, זה מה שיהיה: שתי מעצבות – האחת של מוצרי ילדים, מירב פלם, והשנייה של תיקים, אפרת ברוכי, חברו למותג מוצרי התינוקות Simply Good. התוצאה היא Location, תיקי החתלה יפים ופונקציונליים בצבעים נייטרליים ובדגמים שונים. 
 
בדקנו את דגם ניירובי שמגיע עם רצועת כתף ורצועות חיבור לתלייה על העגלה, ובקלות הופך גם לתיק הנישא על הכתף. התיק עשוי בד סינתטי עמיד למים וניתן לניקוי במגבון. תכולתו 8 ליטר והוא מגיע במידות 32 ס"מ רוחב, 21 ס"מ גובה ו־12 ס"מ עומק, ובצבעים ירוק זית, אפור עמוק וצהוב חרדל. 
 
להשיג ברשת שילב; מחיר: 159 שקלים