הספינים נועדו לקבע דעות נחרצות על תוכנית המאה, אבל מתחת לרעש המציאות ממשיכה להתקיים. במציאות הזו יש אמת פשוטה: נכון לכרגע, שתי המפלגות הגדולות מביעות תמיכה בתוכנית המאה. מדובר בפתרון שתי המדינות הישן, כשרוב התנאים שופרו לטובת הצד הישראלי. מה רע?
הוויכוח היחיד הוא אם "לספח עכשיו" במהלך בזק כשאין ממשלה קבועה ולמעשה אין מנדט, או לפעול ליישום מלא ואחראי של התוכנית לאחר הבחירות, כשתהיה הכרעה. המחלוקת האידיאולוגית לא באמת קיימת. המחלוקת היחידה היא על פוליטיקה של מלכוד או כינון ממשלה.
בישראל נוהגים לומר שהקבוע היחיד הוא הזמני, ושימו לב למצב הזמני שנקלענו אליו: כשאין הכרעה בבחירות התוצאה היא שנתניהו ניצח. עובדה, הוא עדיין ראש ממשלה. הוא מפטר וממנה שרים בקצב מסחרר, טס עם רעייתו בעולם כדי "לעשות היסטוריה", הכל במסגרת החוק, פשוט כי נקלענו למצב שבעבר אף אחד לא העלה בדעתו שיקרה, ולכן איש לא התייחס אליו.
מגוחך לראות פוליטיקאים הטוענים שהם שואפים ל־61 בעוד שאין שום סקר שתומך בשאיפה, אפילו במעט. שני סבבי בחירות הוכיחו שאין באמת אופציה של 61 לימין־חרדים ללא ליברמן, משום שאין ייצוג שאפילו קרוב לזה בקרב האוכלוסייה. לכן אומרים 61 כי אי אפשר להגיד ששואפים שוב לתיקו, אבל תיקו הוא בהחלט המטרה.
כשיש תיקו המדינה אולי תקועה, אבל ליצמן ממשיך להיות שר הבריאות, ולא משנה כמה רופאים יתאבדו בגלל עומס בעבודה. כשיש תיקו דרעי הוא שר הפנים, ולא משנה אם יגישו נגדו כתבי אישום. כשיש תיקו, חיים כץ ודוד ביטן נשארים בכנסת וחוסים בצלו של נתניהו, שכבר אין לו מנדט אמיתי בקרב הציבור אבל הוא ממשיך להיות ראש ממשלה.
עם חיים כאלה, מי צריך הכרעה? מילא הפוליטיקאים. הם פיתחו עור כל כך עבה, שאינו מאפשר להם אפילו לזכור שהציבור קיים. אבל מדוע אמצעי התקשורת תומכים בתיאוריית הסרק הזאת? הם אמורים לשקף את המציאות, לא? הם גם אמורים להזכיר לציבור שכל הרעיון בשיטת הממשל הפרלמנטרית הוא שהקואליציה נוצרת לא על ידי בלוקים שמבטלים את תוצאות הבחירות והולכים לסיבוב נוסף, אלא על ידי קומבינציות שונות שלאורך זמן יוצרות איזונים שלטוניים.
אבל בכל סקר מתנוססת החלוקה הלא רלוונטית ל"גושים". "גוש השמאל" לכאורה כולל את כחול לבן, העבודה־גשר־מרצ והערבים. אז מה אם בתום בחירות ב' הוכח חד־משמעית שזה לא גוש שיקים אי פעם ממשלה? מנגד, "גוש הימין" הוא לכאורה בלוק הליכוד־ימינה־חרדים, אבל אין לו ולא יהיו לו 61 מנדטים ללא ליברמן, אלא רק אופציה נוספת לבלוק שיסרב להקשיב למה שאומר הציבור בישראל.
בתווך לכודים נפתלי בנט ואיילת שקד – מנהיגי המפלגה היחידה ב"בלוק" שחבריה נקיים מכתבי אישום, ומאינטרסים של הלבנת שחיתות. הם אמורים לייצג את הציונות הדתית, המגזר הכי ערכי בארץ מאז ומעולם. אבל גם הם נטשו את האידיאולוגיה והערכים לטובת האינטרסים, ולא רק כשהחליקו את כתבי האישום של חבריהם לבלוק. אפילו כשהתברר שנתניהו יזם כתבות שליליות על אשתו של בנט, התברר שעם תיק הביטחון אפשר לקנות את מחילתו. בנט ושקד יצטרכו למצוא דרך לצאת מהמלכוד הזה אם ירצו באמת לשקף את ערכי הציונות הדתית.
בינתיים המומחים מחוללים לפנינו עם ספינים, אבל רצוי לזכור מהי המציאות האמיתית. עבור נתניהו תיקו הוא ניצחון. למה שישאף למשהו אחר? כך היה כשכחול לבן השיגה מנדט אחד יותר מהליכוד, וכך היה גם כששתי המפלגות השיגו 35 מנדטים בסיבוב הראשון.