מצווה הבאה בעבירה: שמחה עצומה התפשטה בעולם היהודי כשנודע דבר מכתבו של הלורד בלפור ללורד רוטשילד. הצהרת בלפור קבעה כי ממשלת הוד מלכותה רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. זו הייתה התגשמות החלום ההרצלייני להשיג הסכמה בינלאומית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ואחרי מלחמת העולם הראשונה, כשהחליט חבר הלאומים בסן רמו לתת לבריטניה מנדט על ארץ ישראל כדי להגשים בה את הצהרת בלפור - היו רבים בעם ישראל ששמעו בכך פעמי משיח.

ואך מעטים שאלו: מי הם בעצם בלפור והמדינות החברות בחבר הלאומים, ש"יעניקו" לעם היהודי את ארץ ישראל? ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. שום גוי לא יכול לתת אותה לעם היהודי. ולכן הציג דוד בן־גוריון את התנ"ך לפני חברי ועדת פיל ב־1937 ואמר כי זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל אינה נובעת מהצהרת בלפור או מהחלטת חבר הלאומים אלא מן התנ"ך. זהו הקושאן, כתב הבעלות, שלנו על ארץ ישראל.

בדומה לכך אפשר לשאול: מי הוא טראמפ, ש"יעניק" למדינת ישראל ריבונות בארץ ישראל? התשובה לשואלים אחת היא: המלך כורש, בלפור, ועידת סן רמו, החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר וכן תוכנית טראמפ שהתפרסמה השבוע - כל אלה אינם מקורות הזכות שלנו על ארץ ישראל אלא רק הכרה בזכותנו זו. מתוך התובנה הזו צריכה להתפתח תגובתנו על התוכנית שהונחה לפנינו.

# # #

תוכנית טראמפ היא אכן ההצעה הטובה ביותר שהוגשה לישראל בידי נשיא אמריקאי. ההכרה בזכויות ההיסטוריות והחוקיות של עם ישראל ביהודה ובשומרון, בשלמות ירושלים כבירת ישראל, בחוקיות ההתנחלויות ובזכותה של מדינת ישראל לספח אותן, בעיקרון שאין מפנים אף מתיישב יהודי מביתו - כל אלו מציבים את ישראל ואת תביעתה לריבונות בכל ארץ ישראל המערבית, בעמדה הטובה ביותר שנמצאנו בה מאז קום המדינה. זה צעד חשוב בדרך להחלת ריבונות מלאה בכל ארץ ישראל. זו התשובה הציונית ההולמת ל"תורת השלבים" של ערפאת. עוד שלב בדרך לתבוסה שלמה של הלאומיות הערבית בארץ ישראל.

אבל הפירות הללו גדלים על עץ מורעל. כי באותה נשימה טראמפ מכיר גם בזכויות הפלסטינים להגדרה עצמית בארץ ישראל ומתכנן שאם יעמדו בתנאים רבים - יזכו במדינה עצמאית, גם אם מפורזת, מפוררת ותלויה לחלוטין בישראל. 

טראמפ ונתניהו מציגים את עסקת המאה. צילום מסךטראמפ ונתניהו מציגים את עסקת המאה. צילום מסך


ה"ריאל פוליטיק" מחייב כמובן לקבל מה שניתן לנו עכשיו בשתי ידיים, גם מתוך ההבנה הברורה שאין שום סיכוי שהערבים יסכימו לתוכנית. הם לא ישלימו עם ריבונות ישראל בירושלים המאוחדת, הם לא יוותרו על "תביעת השיבה, הם לא יסכימו להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית ולא יסכימו בתנאים אלו להצהיר על "סוף הסכסוך". וכיוון שהם לא יסכימו - מה אכפת לנו להסכים?

ממשלת ישראל חייבת להחליט מיד, בלי שום עיכובים, להחיל את ריבונותה על בקעת הירדן, על כל היישובים היהודיים ביו"ש וגם על כל השטחים הפתוחים (כמחצית משטחי C) שארה"ב "מכירה בזכותנו" להחיל עליהם ריבונות. עצם המהלך הזה ינעץ את המסמר האחרון בארון הקבורה של רעיון העוועים להקים מדינה פלסטינית בלב הארץ. וזו מצווה חשובה. הרחבת ריבונותנו בארץ היא מצווה. החלת החוק על כל היישובים היהודיים בארץ ישראל היא מצווה. 

# # #

אבל אני מבקש לעסוק בשאלה העקרונית, האידיאולוגית, ולא במהלך הפוליטי־מדיני, המתבקש מאליו: השאלה אם אין זו "מצווה הבאה בעבירה". כלומר האם קבלת התוכנית על ידי נתניהו, הכוללת הכרה עקרונית בזכותם של הערבים להקים מדינה בלב המולדת שלנו, היא חטא אידיאולוגי חמור הפוסל את הזכות ליהנות מפירותיו?

הכלל התלמודי העוסק ב"מצווה הבאה בעבירה" קובע, למשל, שאם גזל אדם לולב מחברו וביקש לקיים בו מצוות נטילת לולב - כאילו לא קיים את המצווה. ואסור לאדם להניח תפילין שגנב מיהודי אחר. הכלל הוא שאין להכשיר עבירה רק בנימוק שהיא מיועדת לעשיית מעשה טוב. על בסיס העיקרון הזה נמנעו נטורי קרתא מלהתפלל בכותל, שכן הוא שוחרר בידי "חיילי המדינה הציונית", שהיא מדינה "חילונית" שהורתה ולידתה, לתפיסתם, בחטא של מרד כלפי שמיא. ואם נצא מהדיון ההלכתי - זה הכלל המקובל האומר ש"המטרה אינה מקדשת את האמצעים".

אבל החברה האנושית יודעת להוציא מן הכללים הללו מקרים מיוחדים. רובין הוד, ששדד עשירים כדי לחלק לעניים, נתפס בתרבות המערב כגיבור וכאיש צדק. וגם התלמוד ידע להוציא מהכלל הפוסל "מצווה הבאה בעבירה" מצוות הנעשות לטובת הציבור ולא לטובת היחיד. אם תרצו - גם במלחמת מגן מוצדקת נגרמים הרג וחורבן, וגם אם הקורבנות הם "אזרחים שאינם מעורבים" - המעשים מוצדקים בנסיבות העניין, שכן אין מדובר חלילה ברצח מכוון אלא בתוצאות בלתי נמנעות של כל מלחמה. גם מלחמה צודקת. ואחרי ה"פילוסופיה" - התכלס.

האם מותר למחנה הלאומי בישראל להחיל עכשיו ריבונות על מה שאפשר בידיעה כי ראש הממשלה הסכים לקיים מו"מ עם הפלסטינים על בסיס תוכנית טראמפ, כלומר הכיר במשתמע בזכותם של הערבים למדינה בארץ ישראל? האם מותר ליהנות מפירות הריבונות, לרחוץ בניקיון כפינו כשאנו שוללים עקרונית מדינה פלסטינית - ולתלות את האשמה האידיאולוגית בנתניהו?
בשינויים מסוימים - אנו חוזרים לוויכוח בין המחתרות אצ"ל ולח"י, שסירבו לקבל את החלטת החלוקה של האו"ם מכ"ט בנובמבר כי ראו בכך הכרה בזכותם של הערבים על חלק מארץ ישראל, ובין בן־גוריון וחבריו, שקיבלו את החלטת החלוקה. בן־גוריון ידע שהערבים לא יקבלו את ההחלטה, שתהיה מלחמה ושהגבולות ייקבעו על פי תוצאותיה. ברמה האידיאולוגית צדקו מנהיגי המחתרות. ברמה המדינית־פוליטית צדק בן־גוריון. 

במישור האידיאולוגי - צודק כל מי שאומר שאסור לעולם להכיר בזכות כלשהי של הערבים למדינה בארץ. במישור הפוליטי־מדיני־מעשי - צודק כל מי שאומר כי חובה לעשות עכשיו מה שצריך ואפשר, ובלבד שנצא לדרך הזו מתוך כוונה ברורה לטרפד כל ניסיון להקים מדינה פלסטינית; שהמטרה הניצבת לנגד עינינו בקצה הדרך היא החלת ריבונות מלאה על כל ארץ ישראל.

המתח בין פוליטיקה לאידיאולוגיה יהיה קיים לעולם. תהום רובצת ביניהן. אבל הגשר שצריך למתוח מעל התהום הזו יציב היום יותר מבערב הקמת המדינה. כי הערבים לעולם לא יסכימו לתוכנית, והמלחמה תימשך, ובסופו של דבר - כפי שהבין גם בן־גוריון - המלחמה קובעת את הגבולות. מלחמת העצמאות קבעה גבולות זמניים. מלחמת ששת הימים הרחיבה אותם, אבל ה"עולם" סירב להכיר בגבולות החדשים. תבעו מאיתנו לסיים את ה"כיבוש" ולסגת לגבולות 67'. 

אבל החומה הזו נפרצה. ארה"ב הכירה בירושלים ה"מערבית" כבירת ישראל, אחר כך בריבונות ישראל בגולן, ועכשיו גם בירושלים המאוחדת כבירת ישראל ובריבונות ישראל על חלקים מיהודה ושומרון. לאט־לאט ישלים ה"עולם" עם הכל. בסוף אולי אפילו השמאל הישראלי ישלים עם המציאות. 

# # #

ועוד עניין אחד, לסיום: בעבר הערכתי כי נתניהו לא יקיים את הבטחותיו להחיל את החוק על הבקעה ועל ההתיישבות. אם אכן ישלים את המהלך הזה ולא ידחה אותו עד אחרי הבחירות - אודה כי טעיתי בהערכותיי אלו. נכון לשעת כתיבת המאמר הזה, הסיכוי שאצטרך להודות בטעותי קלוש.
 
tguvot@maariv.co.il