זה איננו המאמר המקורי שרציתי לכתוב. התכוונתי להתייחס רק לתוכנית הנלוזה להפוך את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות על ידי חקיקת חוק פרסונלי ובלתי חוקתי, ולמנוע מנשיא המדינה להטיל על מי שעומד בראש המפלגה הגדולה ובראש הבלוק הגדול את הרכבת הממשלה.
רציתי גם להביע תמיהה על שכל אותם פרופסורים מלומדים, שמרבים להרצות על מונטסקייה, טוקוויל וג'ון סטוארט מיל, לא הרימו קול זעקה על ניסיון האונס הבוטה הזה של הדמוקרטיה; כנראה ששנאת בנימין נתניהו גוברת אצלם על אהבת האמת.
אצל פוליטיקאים מסוימים אי־האמת הפכה לשיטה קבועה. לדוגמה הציוץ של ח"כ יאיר לפיד ש"הם, הרשימה המשותפת, יצביעו פעם אחת מבחוץ ובזה זה ייגמר" - כשהוא יודע בדיוק שממשלת מיעוט שנשענת על הרשימה המשותפת תהיה נתונה לסחיטה מתמשכת בכל נושא, כולל מדיני וביטחוני.
התכוונתי גם לקבול על כך שמציגים את ההתנגדות לעסקה הבלתי כשרה שנרקמה בין כחול לבן לרשימה המשותפת כגזענות או שנאת ערבים כביכול, כשהסיבה האמיתית להתנגדות היא שכל מהותה של הרשימה היא פסילה עקרונית ומעשית של החזון הציוני, חוק השבות ועצם הרעיון של ישראל כמדינת היהודים ("מדינה יהודית" על פי מגילת העצמאות). זאת בנוסף לעובדה שגם אם אולי לא כל חבריה הם תומכי טרור, הרי שאיש מהם גם לא הפגין התנגדות מיוחדת לטרור ולתוצאותיו.
יש מי שמרוב תאוות שלטון מעדיפים להתעלם מהנ"ל, אך כדאי שיעיינו במאמר שכתב בשבוע שעבר מוחמד נפאע, מזכ"ל חד"ש וחבר כנסת לשעבר, שמשווה את מדינת ישראל לגרמניה הנאצית ומכנה את בריטניה וארצות הברית בתקופת מלחמת העולם השנייה "אויבי השלום". הוא גם מפרט שמטרת החבירה לכחול לבן היא להפיל את נתניהו, לסכל את "עסקת המאה" ו"לסיים את הפרובוקציות בסוריה ובאיראן", כלומר, את הפעילות הישראלית נגד האיום האיראני מהארצות האלה. וכן לפגוע "בנורמליזציה של מדינות ערב עם נתניהו". אלה הם שותפיך, מר לפיד.
אומנם מצער שאין בכנסת מפלגה ערבית שמייצגת באופן אמיתי את הרוב הדומם מקרב ערביי ישראל ואת דרישותיהם הלגיטימיות בתחומים שונים, ולישראל יש עוד הרבה מה לעשות כדי לשלב את ערביי ישראל באופן מלא יותר במערכותיה השונות — אך הרשימה המשותפת, שמייצגת בעיקר את האג'נדה הפלסטינית, איננה יכולה למלא את התפקיד הזה. כך שבני גנץ צריך להיות אסיר תודה לח"כ יועז הנדל, צביקה האוזר ואורלי לוי־אבקסיס אם יפטרו אותו (ואותנו) מעונשה של השותפות הזאת.
ואז באה הקורונה והכל השתנה - לפחות כך חשבנו - והחלטתי להתרכז במה שחשוב עכשיו. לפי שעה, ישראל תחת ממשלתה מתפקדת מול המגיפה הזאת ביעילות מיטבית, יותר טוב מארצות רבות.
היו אומנם מי שהעלו טענות על הטון "המפחיד" בנאומיו של ראש הממשלה, אבל זה מה שמנהיג אחראי היה חייב לעשות, כפי שאמר הנשיא רוזוולט בעת המשבר הכלכלי החמור בארצות הברית: "רק אופטימיסט טיפש יכול להכחיש את המציאות החשוכה הנוכחית". אינני מדען או רופא, ולא אוסיף את התיאוריות הבלתי מדעיות שלי לבליל התיאוריות הבלתי מדעיות האחרות שמופצות ברבים — אבל ייתכן שאנחנו עומדים עוד לפני הגל העיקרי של המחלה, ועובדה זו מחייבת הסקת מסקנות נחרצות ומהירות גם בתחום הפוליטי.
לא רק העם דורש אחדות, המציאות דורשת אחדות — לא פחות מאשר במלחמה. ישראל מתמודדת עכשיו עם שני משברים חמורים: משבר בריאותי שאין בכוחנו לפתור מיד, ומשבר פוליטי, שאסור ששיקולים זרים ימנעו את פתרונו המיידי.
נתניהו פנה לבני גנץ בהצעה להקים לאלתר ממשלת חירום לתקופה הקרובה, וגם הנשיא ראובן ריבלין תומך בממשלה כזאת, אך התגובות שנשמעו עד כה מאנשי כחול לבן, כולל מגנץ עצמו, אינן מעוררות תקווה ולא מעידות על כך שהם מודעים לאחריות הלאומית שעל כתפיהם, ובינתיים עוסקים בקנוניות להחלפת יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין.
היסטוריונים פוליטיים מסכימים שהסגולה החשובה ביותר במנהיגותו של אברהם לינקולן הייתה נכונותו לשתף פעולה עם יריביו למען מטרה משותפת. לתשומת לבך, בני גנץ.