1. טרנטה, אבל לפניך
בפגישתם ביום רביעי חצו הבנימינים את הרוביקון. יממה לפני הדד־ליין (חמישי בחצות) הבינו נתניהו וגנץ שהם תלויים עכשיו זה בזה ואם תתרחש תקלה, הם עלולים למצוא את עצמם תלויים זה ליד זה. אנשים שנחשפו לתוכן השיחה מוכנים להישבע שבמהלכה החל להירקם מרקם עדין של אמון ושותפות גורל בין השניים. היד רעדה, המחט חישבה להישבר, אבל מעשה הרקמה קרם עור וגידים. לפחות למראית עין זמנית.
עד אותו רגע, הם המשיכו לחשוד זה בזה. נתניהו חשד, כי כזה הוא. גנץ חשד, כי כזה הוא נתניהו. ביום רביעי, כשהחליטו להאריך את כהונת הכנסת (וכהונתם) וגנץ הורה לכחול לבן לחתום לנתניהו על הרכבת ממשלה, הם החלו לחשוד שאולי בכל זאת זה יקרה: נתניהו, לראשונה בחייו, יקיים הבטחה כלשהי, ואילו גנץ, לראשונה בחיי האומה, יחליף את נתניהו ויישאר בחיים. כאן מגיע תורה של הערת האזהרה הקבועה: זה לא נגמר עד שזה נגמר, וגם אז זה רחוק מלהיות גמור, כי בכל מה שקשור לנתניהו, אתם כבר יודעים להמשיך את המשפט הזה לבד.
ממעוף הציפור קרה כאן דבר פשוט. בני גנץ החליט להמיר את החלום להחליף את נתניהו בשלטון, באפשרות היותר מציאותית: להצטרף לנתניהו בשלטון. הוא הגיע למסקנה שהסיכויים לנצח לא רק קלושים אלא גם מקלישים והולכים. במצב הדברים הזה, במקום להמשיך לדפוק את הראש בקיר, עדיף להיכנס דרך הדלת. נכון, הוא מכשיר את נתניהו. נכון, הוא בוגד בהבטחות ובערכים הבסיסיים ביותר שעליהם קמה כחול לבן. אבל הוא יחליף את נתניהו בעוד פחות משנתיים וזו הפעם הראשונה בזמן החדש שיסתובב כאן אדם שיענה לתואר "ראש הממשלה" ולא יקראו לו נתניהו.
בחירתו של גנץ הייתה קשה. הוא אולץ לבחור בין דבר לכולרע. מה לא אמרו עליו: חובבן פוליטי, לא אפוי, לא נחוש, לא מהענף ולא בעניינים. אז כמאמר השלטים הישנים ההם שהיו משתרבבים מאחוריה של מכונית ישנה: טרנטה, אבל לפניך. אם גנץ אכן יהפוך לראש ממשלת ישראל בעוד פחות משנתיים, ויצליח במה שניגפו לפניו שמעון פרס, ציפי לבני, שלי יחימוביץ', יאיר לפיד, אבי גבאי, בוז'י ועוד כמה, הוא יהיה זה שיצחק אחרון, ולא זה שיצחק הרצוג.
הרעיון לחזור בהם מכוונתם המקורית לקצר את כהונת הכנסת לשלוש שנים (ולהאריך לעצמם את זמן הכהונה כראשי ממשלה) הגיע אחרי הביקורת שהשמיעו שופטי בג"ץ על המהלך הזה ביום שני. הראשון שהעלה את זה היה אחד מאנשי נתניהו. ביבי זרם מיד. למה להסתפק בשנה וחצי אם אפשר ללכת על שנתיים ורבע בשתי "נגלות"? זה יאריך את תוחלת חייו כראש ממשלה עמוק לתוך המשפט וירחיב את מוטת התמרון שלו. מה שנשאר זה לשכנע את הגנצייה. היא השתכנעה די בקלות ודי בצדק: החילופים הכפולים הם תעודת ביטוח נוספת של גנץ לקיום הרוטציה, לפחות בפעם הראשונה: אם יהיה לנתניהו עוד לאן לחזור (כהונה נוספת של תשעה חודשים), לא תהיה לו סיבה לפוצץ את המסיבה אחרי השנה וחצי הראשונות. בקיצור, חתונת הכסף הזו התעלתה על עצמה לקראת חתימת הכתובה, על חשבוננו. אבל העיקר שיש ממשלה.
2. נקודת האל־חזור
ומה עשה בג"ץ? את הדבר הנכון מבחינתו. במקום לקבל החלטה שתוביל לשבירת כלים, ריסוק מערכות ואולי קרע פנימי בלתי הפיך, התקפד בג"ץ לתוך עצמו והעדיף להיות יותר חכם ופחות צודק. כשכל 11 השופטים מחליטים לדחות את העתירות פה אחד, סימן שלא היו כאן רק שיקולים משפטיים טהורים. אגב, טוב שכך. בית המשפט הוכיח שהוא לא מתבצר במגדל השן, כי אינו חסין עוד. עדיף לשמור על המגדל כדי להגן על הממלכה, מלהיכנס למלחמה אבודה. הרציונל פשוט: בג"ץ ידע שפסילת נתניהו תבעיר את המדינה. ביבי לא ישקול לקבל את הדין וללכת הביתה, כפי שעשה קודמו. הוא יתניע את צי ה־D9'S שהתקהל סביב היכל המשפט כדי לקעקע את השיטה כולה, להקפיא את המשפט, לשנות את החוקים ולפטר את השופטים. הונגריה/טורקיה סטייל.
במצב הזה, עדיף להתרכז בעיקר ולא לתת לנתניהו הזדמנות לחמוק מאימת הדין. שירכיב ממשלה, שיחוקק קונסטרוקציה משפטית מסורבלת, שיכניס את כחול לבן לאוהל הריקבון. עדיף שעל ההגה יונחו גם ידיהם של גנץ ואשכנזי. מה באמת חשוב? שיתייצב כנדרש מכל אזרח לפתיחת משפטו ב־24 במאי ושיידע שכאן לא יהיו זיופים ולא יהיו גידופים. כאן יקבעו הראיות. שופטי בג"ץ מנוסים מספיק כדי לדעת שתיקי האלפים מבוצרים ומבוססים, נשענים על עדי מדינה ואלפי ראיות עיקריות ותומכות. נדמה לי שגם נתניהו יודע את זה.
אז בג"ץ הקריב צריח כדי לשמור על המלכה. עדיף לא להגדיש את הסאה, גם אם קיימת הצדקה משפטית מסוימת, אבל להמשיך להתקדם, עקב בצד אגודל, למיצוי הדין עם מי שמרקיב כאן מדינה שלמה. אפילו ההיסטוריה לא תוכל לקבוע אם הייתה זו הבחירה הנכונה, כי אין לדעת "מה היה קורה אילו". אבל בינתיים מתרבים הסימנים לכך שבעוד שבוע ייצא אמיר אוחנה מלשכת שר המשפטים (ויקח יחד איתו את הבלי ה"אילומינטי" וה"שטאזי") וייכנס אליה אבי ניסנקורן. גם זו נחמה.
משפטית, החלטת בג"ץ בנויה על היסודות הבאים: עיתוי העתירות הביא לכך שבג"ץ נדרש לבדוק את שיקול דעתם של חברי הכנסת, ולא של הנשיא, בהטילם על נתניהו להרכיב ממשלה. זאת, משום שהמנדט היה כבר בידי הכנסת ובמצב כזה אין לנשיא שיקול דעת. מכיוון שהחלטה של הכנסת אינה יכולה להיות מוגדרת החלטה מינהלית, אלא פוליטית, ההתערבות בה צריכה להיות במשורה, אם בכלל. הרכב השופטים החליט שהמקרה הנוכחי אינו חריג, נדיר או דרמטי דיו כדי להצדיק התערבות כזו, שיהיה בה גם להתערב ברצון הבוחר (כי גנץ הצטרף לנתניהו).
אם תשאלו מה בעניין הלכת דרעי־פנחסי, התשובה פשוטה: בהלכת דרעי־פנחסי שיקול הדעת שבו התערב בג"ץ הוא שיקול דעתו של ראש הממשלה, שבכוחו לפטר את השר שהוגש נגדו כתב אישום. במקרה כזה, זו אכן החלטה מינהלית וההתערבות בה מוצדקת. במקרה הנוכחי, הרבה פחות. האמת? בסך הכל פסק דין הגיוני.
בעניין ההסכם הקואליציוני, החלטת בג"ץ גורפת וסופית הרבה פחות. היא מכילה מוקשים שיתפוצצו בידיהם של נתניהו וגנץ בהמשך הדרך. "אדוני, בית המשפט הוא לא חברת ביטוח", העיר במהלך הדיון השופט מזוז לכיוון בא כוחו של נתניהו, וידע על מה הוא מדבר. חלק מהנושאים לא אושרו אלא נדחו לעתיד, כשיהפכו לרלוונטיים. כשעו"ד מיכאל ראבילו דרש להחליט כבר עכשיו בעניין הוועדה לבחירת שופטים או בעניין ההחלפה בין נתניהו לגנץ בעוד פחות משנתיים, השופטים לא זרמו. הם יזרמו כשתגיע השעה הנכונה. בינתיים הגיעו עתירות חדשות, כי מעשה החקיקה הושלם, אבל גם במקרה הזה יכול מאוד להיות שבג"ץ יתערב רק כשיגיע זמנו של המעשה עצמו. כלומר, של ההחלפה. אלה חדשות רעות לנתניהו. בינתיים, ההסכם הקואליציוני תוקן קוסמטית פה ושם בעקבות הביקורת הקשה בבג"ץ, וגם זה משהו.
מה יקרה אם בג"ץ יפסול כבר עכשיו את האפשרות של נתניהו להישאר "ראש ממשלה חלופי" בעוד שנתיים? סביר להניח, על פי מקורביהם של כל הצדדים, שהבנימינים ילכו לפסקת התגברות על הנושא הזה. כן, מה ששמעתם. הם הגיעו למסקנה שאת הממשלה הזו חייבים להקים כאן ועכשיו. כל אופציה אחרת, גרועה בהרבה. הם חצו את נקודת האל־חזור. אלא אם כן בחמשת הימים הקרובים ישכנע מישהו את נתניהו שגנץ הוא יו"ר סניף ה"אילומינטי" במודיעין, או משהו כזה. כן, הערת אזהרה.
ועוד משהו לסיום. נחמד לראות את הביביסטים ניצבים עכשיו נבוכים מול בג"ץ, מגרדים בפדחתם, מפשפשים בדף המסרים ולא מבינים מי גנב להם את הלינץ'. באותה מידה מצחיק לראות את השמאלנים מסתערים על בג"ץ עם חרצובות לשונותיהם הלוהטות. חברים מכאן ומכאן, תרגיעו. אלה כללי המשחק. מי שמקדש את כללי המשחק והחלטות בג"ץ, צריך לקבל אותם בכל מצב ובכל מזג אוויר. אין לנו מערכת משפטית אחרת וזו שיש, לא כל כך גרועה. אולי אפילו מוצלחת יותר ממערכת הבריאות, שגם היא לא נוראית כמו שחשבנו.
3. זה מה יש
מה המאזן של שני הבנימינים עד כה? נתניהו השיג הכשר רשמי של הטוען העיקרי לכתרו. מי שניסה לקעקע את כשירותו לתפקיד ראש הממשלה חתום עכשיו על הלגיטימציה שלו. זהו הישג לא מבוטל. מאידך, הוא ויתר על מחצית מסמכויותיו כראש ממשלה (זכות וטו לגנץ בכל הנושאים) ואמור לפנות את כיסאו בעוד פחות משנתיים. מצד שני, הוא (והיא, והוא) ימשיך לחיות על חשבון המדינה מלא־מלא לעולמי עד, או עד ביאת המשיח, המאוחר שביניהם.
מה המצב של גנץ? הוא איבד את עולמו בעיני הציבור ששלח אותו לכנסת והפך למי שהפר הבטחה מפורשת. אם כי, המצב הזה הפיך. הוא הכשיר את מי שנחשב לשרץ הטמא ביותר בעיני חצי מדינה, וזה פחות הפיך. אבל הוא יהיה ראש ממשלה (אולי). הוא הבין שכחול לבן כבר לא תוכל להיות אף פעם מפלגת שלטון, אבל היא יכולה להיות שותפה לשלטון. אז הוא בחר באפשרות השנייה. בעסקים, כששני הצדדים לא מרוצים או מרוצים באותה מידה, סימן שהעסקה יציבה וטובה.
במקרה שלנו הצדדים מרוצים, אבל פרצופה של המדינה מרוצה פחות. הוא משתקף מול עצמו במראה ורואה את השפל המוסרי הגדול בתולדותיו. מדינת ישראל השלימה עם העובדה שבראשה יעמוד מי שנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. היא הסכימה לכופף את ראשה בפני הפוליטיקה הקטנה ולהמשיך להתמסר למי שרואה בו ובמשפחתו חשובים ונעלים מהמדינה עצמה. זה מחריד, אבל כרגע זה מה שיש.
בשנתיים האחרונות הרביתי לקבוע כאן שלא ייתכן מצב שבו ראש ממשלה בישראל יבלה את יומו במשפט שוחד בבית המשפט המחוזי וימשיך לנהל בלילותיו את המדינה המסובכת ביותר לניהול עלי אדמות. אז קבעתי. מתברר שטעיתי. נתניהו עשה את הלא ייאמן ויהפוך לראש הממשלה הראשון (בואו נקווה שגם האחרון) שיעמוד בראש המדינה שמנהלת נגדו משפט פלילי חמור. מדרון חלקלק שהוא גם מדרון קלון וריקבון. מה בשלב הבא? נאשם ברצח כפול שיכהן כראש ממשלה עד שתוכח אשמתו? נאשם בשוד מזוין שיחנך את ילדינו? שום דבר כבר לא מובן מאליו. מוסרית, אנחנו בתחתית המוחלטת של החבית.
האיש שמאמין שהוא מעל המדינה, הצליח לשכנע את מחצית הציבור שזה נכון. הוא הצליח להשכיח את ההיסטוריה, לכתוב אותה מחדש, לכבול את גורלו לגורל האומה ולחטוף מדינה שלמה אלי פי התהום. הנבואה שלפיה הוא לא יהסס להעלות באש את הכל כדי לשרוד, התגשמה במלואה. בדקה ה־90 היה זה דווקא ראש המחנה שקרא עליו תיגר, זה שמצמץ אחרון. גנץ החליט להפסיק את המיאוץ לגיהינום תוך כדי מהלך שהוא ערבוב בין ביזוי עצמי להקרבה עצמית. פופוליזם ופטריוטיזם שהותכו למקשה אחת. קשה לשפוט את גנץ בשלב הזה. קל לשפוט את הקולקטיב של כולנו: איום ונורא.
4. אין דין ואין דיין
ממשלת האחדות הרוטציונית הקודמת הוקמה בשנת 1984, אחרי סוג של תיקו בבחירות (44 מנדטים למערך של פרס, 41 מנדטים לליכוד של שמיר). פרס אמור היה לכהן בשנתיים הראשונות כראש ממשלה ואז לפנות את מקומו לשמיר (כשרבין שר הביטחון לאורך כל הקדנציה). אדריכל מעשה המרכבה מהצד של פרס היה משה שחל. הוא היה צריך להתגבר על חשדו של שמיר שפרס לא יקיים את הרוטציה, ועל אריאל שרון שדחף בכל הכוח להקמת ממשלת ליכוד ימנית צרה עם החרדים. השבוע הוא נשמע מריר, מודאג ומתוסכל יותר מאי־פעם.
"דן מרידור היה מזכיר הממשלה של שמיר", שחזר שחל השבוע, "הוא אמר לשמיר: שמע, פרס לא יקיים את הרוטציה. צריך לתקן את החוק. אני באתי לשמיר ואמרתי: תשמע, אני אומר לך, לא לכבודכם ולא לכבודה של שום ממשלה לתקן חוק יסוד בגלל חוסר אמון. אני מבטיח לך שפרס יקיים את הרוטציה בדיוק במועד שייקבע. אסור לגעת בחוק היסוד. זה לא צעצוע. אכתוב לך חוות דעת מפורטת בעניין".
שמיר השתכנע? שאלתי את שחל. "ישבתי כל הלילה וכתבתי חוות דעת", הוא מספר, "תשעה עמודים שמסבירים מדוע אסור לשנות את חוק היסוד. שמיר השתכנע. פרס קיים את הרוטציה בדיוק כפי שהובטח. כשאני רואה מה עושים היום בחקיקה, נחמץ לבי. תשמע, זה עצוב, זה רע, אני לא זוכר את עצמי מיואש ככה".
עד כדי כך? שאלתי, הרי לשמיר היה יסוד לחשוד בפרס, הרי כמה מאנשי פרס לחצו עליו עד הרגע האחרון להפר את הרוטציה, הוא היה ראש ממשלה פופולרי, הוא הדביר את האינפלציה והוציא את צה"ל לרצועת הביטחון. זה לא היה מובן מאליו. "זה היה מובן מאליו", מתעקש שחל, "פרס היה כבר אחרי ה'חתרן הבלתי נלאה' של רבין, הוא היה חייב לתקן את תדמיתו כמי שמבטיח ולא מקיים. לי היה ברור שיקיים. כאן הם עושים מעשה שיהיה בכייה לדורות. אנחנו פתרנו את זה דרך שינוי זריז בתקנון הממשלה, הקמת קבינט פריטטי, הקמת קבינט מצומצם פריטטי, כשכל אחד משניהם, פרס ושמיר, יכול להביא כל החלטה לקבינט הזה".
זאת ממשלת שיתוק, אמרתי לשחל. "אולי", הוא אמר, "אבל במציאות זה פעל. זו ממשלה שעשתה הרבה דברים. הם עבדו מצוין, בלי לגעת בחוק יסוד. אני מתפלא על אבי ליכט, אני מכיר אותו, הוא בחור הגון, אבל הוא כתב חקיקה של פקיד שלא העריך אף פעם את המערכת הפוליטית. הוא עשה דייסה מחוק יסוד, בלי טיפת כבוד למערכת החקיקה. לקח שנים לחוקק את חוקי היסוד האלה".
אולי אתה תמים מדי לעידן הזה? שאלתי את שחל, תראה את נתניהו, תראה את בית המשפט העליון שלא מעז להתערב, בסוף מה שלא יחוקק לא יקרה. "תשמע", אמר שחל, "בוא אני אספר לך על הלכת דרעי־פנחסי המפורסמת. נלך עכשיו לממשלת רבין 1992. איך הכל נולד? היועמ"ש יוסף חריש כתב לרבין מכתב אחרי הבחירות ועדכן אותו שיש חקירה פלילית נגד דרעי. אבל רבין היה חייב את דרעי בקואליציה. הם ישבו כל השבת והתייעצו מה לעשות. אני לא הייתי בקליקה של רבין, אבל בשלב מסוים הם קראו לי. אמרתי לרבין: שים לב למה שכתב חריש במכתב.
הוא לא קבע שאתה לא יכול למנות את דרעי. הוא נתן לך התרעה. הוא רוצה שתהיה חייב לו. תרים טלפון ליועץ, הוא עכשיו בדרך לירושלים, תבקש לדבר איתו. ישבנו בקריה. התברר שצדקתי. רבין התקשר לחריש, שהיה בדרך לירושלים, וחריש הסתובב ובא לקריה לפגישה עם רבין. אני נכחתי בפגישה, לבקשתו של רבין. אמרתי שם לחריש דבר פשוט: עוד לא הגשת כתב אישום נגד דרעי, נכון? אז אני אומר לך על דעתו של ראש הממשלה המיועד רבין, שלא יעלה על הדעת שבממשלה יישב שר שיועמד לדין. דרעי יצטרך להפקיד מכתב בידיו של רבין שאם יוגש נגדו כתב אישום, הוא יתפטר, ואם הוא לא יתפטר, הוא מודע לכך שראש הממשלה יפטר אותו. אמרתי את הדברים על דעת עצמי, אבל רבין לא פצה את פיו. הוא הסכים. זה מה שסוכם, וזה מה שהיה. בחמש בערב באותו יום היו כל המכתבים מוכנים ופקססתי אותם ללשכת היועץ".
אבל זה לא נגמר ככה. דרעי לא התפטר, ורבין לא פיטר אותו מרצונו. "טוב, כאן יש סיפור אחר. דרעי שמר בחקירה על זכות השתיקה. יום אחד מצלצל אליי רבין ואומר לי שדרעי מוכן למסור גרסה ושאגיד את זה למפכ"ל. רבין לא הוסיף את התנאי של דרעי. הוא היה פיקח. אני העברתי את זה למפכ"ל, אבל אז בא אליי ראש אגף החקירות ניצב אלכס איש שלום ואמר לי שהתנאי של דרעי זה שיחליפו את צוות החקירה. ואז התברר לי שהמפכ"ל, יעקב טרנר, מוכן להיות ראש צוות החקירה החדש. הייתי מזועזע. מה לטרנר ולחקירות? הוא בכלל מחיל האוויר. אמרתי לאיש שלום שזה לא יעלה על הדעת. רק על גופתי נחקר יקבע מי יחקור אותו. וקבעתי שהחקירה חייבת להיות במתקן משטרתי, ולא בבית הנחקר. החלטתי אז גם לקצר את הכהונה של טרנר בגלל האפיזודה הזו, וגם בגלל שהוא ניהל מו"מ עם המערך והליכוד בעודו במדים, על ראשות עיריית תל אביב. לצערי, היום העידן שונה לגמרי. אין דין ואין דיין. זו מדינה אחרת. לא המדינה שהכרתי".
למה, ניסיתי להתלוצץ עם שחל, הרי זה אותו דרעי והוא בדיוק באותו תפקיד. "עזוב", אמר שחל, "אני מאז התרגיל המסריח לא אומר לדרעי שלום. אבל לא זו הבעיה. אנשים שכנעו את רבין לא לפטר את דרעי, בניגוד לסיכום שהיה עם היועמ"ש, וכך נולדה הלכת דרעי־פנחסי. ואתה יודע למה המחוקק אף פעם לא קבע שראש ממשלה לא יכול לכהן עם כתב אישום? מתמימות. אף אחד לא האמין שזה מצב אפשרי. אבל כנראה שטעינו. אני הייתי 30 שנה בכנסת וכיהנתי בממשלות ישראל. זו לא ישראל שעליה חלמו האבות המייסדים. מה שאנחנו רואים כאן זו שתיקת הכבשים. מדברים איתי רוני מילוא, דן מרידור, אפילו משה ניסים. אני מכיר את משה ניסים. הוא איש הגון. אני שומע ממנו את דעתו האמיתית, אבל הוא מפחד לדבר. ואני שואל, מה זו שתיקת הכבשים הזו? יש למישהו כאן מדינה אחרת? למה אתם לא קמים ואומרים את האמת? איך יכול להיות דבר כזה? יש לי נכד לפני גיוס. ביום שהוגשו כתבי האישום, באתי לבקר. הטלוויזיה הייתה סגורה. ביקשתי ממנו שיפתח. שמע, זה דור שלא מתעניין בחדשות יותר מדי, אבל כשהתחיל השידור הוא הסתכל עליי ואמר לי: 'סבא, אתם לא משאירים לנו במה להאמין'. והוא צודק".
5. "ראיית זהב"
אם הממשלה אכן תקום ותושבע, העיניים יינשאו לעבר 24 בחודש. מועד פתיחת משפטו של ראש הממשלה החדש־ישן וגם החלופי, בנימין נתניהו. כשאתם שומעים את הקולות החוזרים ונשנים ומתעקשים לטנף את היועמ"ש אביחי מנדלבליט בכל מה שאפשר, וגם במה שאי אפשר, דעו לכם את האמת הפשוטה הזו: כל זה במסגרת הדירקטיבה שקיבלו להפוך את מנדלבליט ממאשים לנאשם. לפרק את הלגיטימציה שלו, לקעקע את משרתו וסמכותו, הכל בתוך המאמץ הבין־יבשתי, אורקולי ואינטרגלקטי של זה שמוכן לפרק כאן את הכל, כדי לשרוד.
הסיבוב הנוכחי מגוחך עוד יותר מקודמיו, ומחזיר אותנו, למרבה האסון, לפרשת הרפז. קודם יש להדגיש: גם אני מתחתי ביקורת, לפעמים קטלנית, על התנהלותו של מנדלבליט. הוא נתן לנתניהו אין ספור הנחות סלב, גרר רגליים, סגר תיקים שלא צריך היה לסגור, הצהיר הצהרות שלא צריך היה להצהיר (במה נתניהו לא חשוד, למשל), וטעה קשות בפרשת הצוללות. אחרי שאמרתי את כל זה, יודגש: מנדלבליט הוא איש ישר. הוא פועל למיטב הבנתו. הוא הביא איתו לתפקיד גישה סנגוריאלית. זכותו. הוא עבר את המטחנה הישראלית הפלילית והוא נזהר, קלה כחמורה. הגמול שקיבל מהבוס שלו לשעבר, היה הזובור האינסופי וחסר המעצורים שנמשך עד עכשיו.
מה הטענה עכשיו? שיש "ראיית זהב" שמוכיחה שהוא שיבש חקירה בתיק הרפז, או שיקר לרז נזרי בעניין מסמך הרפז. מ"מ פרקליט המדינה לשעבר, דן אלדד, הפך את עצמו לדחליל מסמורטט כשניסה להפוך את האטרייה הרטובה הזו למנוף שישמש את שולחיו, הספונים אתם־יודעים־איפה. כשנבלם, הכריז אלדד שיתלונן אצל מבקר המדינה. כשנאלץ לעזוב את תפקידו, הודיע אלדד למבקר שמכיוון שהוא כבר לא מ"מ פרקליט המדינה, הוא מוותר על הפגישה (שנועדה לאתמול). מנדלבליט מיהר להבהיר שאם יש לאלדד מה למסור, שימסור, בלי קשר לתפקידו. אלדד שותק. לטעמי, האיש הזה, שהיה פרקליט לא רע בכלל, השמיד את עצמו לעד.
עכשיו לעצם העניין. קחו אוויר, שתו כוס מים קרים וקבלו את התנצלותי. מההתחלה: מסמך הרפז המפורסם פורסם בתחילת אוגוסט 2010. החקירה המשטרתית הייתה מהירה, ולפיה מאחוריו עמד בועז הרפז, ואף אחד מפורום מטכ"ל לא קשור לזיוף המסמך. מה שכן, ערימות הזבל והביוב שזרמו אז בין לשכת שר הביטחון (ברק) והרמטכ"ל (אשכנזי) החלו לצוף ועשו דרכן גם למשטרה ולפרקליטות. היועמ"ש דאז, וינשטיין, באינסטינקט נכון, חשב שלא צריך להתעסק בזה. שאסור לקיים חקירות פליליות על תככי לשכות. התקיימו אז כמה ישיבות בלשכתו (בספטמבר) שדנו בשאלה לאן זורקים את תפוח האדמה הלוהט הזה. אנחנו נמצאים בנקודת הזמן ההיא (ספטמבר 2010, אחרי סגירת התיק וניקוי כל חברי פורום מטכ"ל מחדש).
על פי הטענה, מנדלבליט, שהיה הפרקליט הצבאי הראשי, עדכן אז את הרמטכ"ל אשכנזי על אותן התייעצויות בספטמבר. אפשר לחסוך את הדיון כולו עם עובדה פשוטה: אשכנזי לא היה חשוד בשום דבר. הפצ"ר מנדלבליט כפוף לאשכנזי. הגיוני וחוקי לגמרי שידווח לו על דיונים שעוסקים בתפוח אדמה לוהט שמסעיר את מערכת הביטחון. זה הופך לשיבוש רק במקרה שאשכנזי חשוד במשהו. הוא הפך לחשוד הרבה־הרבה זמן אחר כך. לכן אין קייס.
אבל בואו נניח שיש קייס. הפרסום הטרי של נייר שכונה "מסמך הפרקליטה", חסך מהציבור עובדה פעוטה: המסמך הזה נכתב על ידי הפרקליטה המלווה של הפרשה, עו"ד טוני גולדנברג, לפני שנפתחה החקירה העיקרית בפרשה. מה שלא סופר למאזינים ולצופים, זה שאחרי החקירה התיק נסגר על ידי אותה פרקליטה. כלומר, כל החשדות וראיות הזהב שנזכרים במסמך טופלו והביאו למסקנה שצריך לסגור את התיק. כלומר, יש כאן ניסיון להפיח רוח חיים בגופה שנרקבה מזמן. ראיית הזהב היא שיחה אחת שהתקיימה בין הפצ"ר למפקדו הרמטכ"ל. שתי שיחות אחרות ביניהם הוקלטו בטלפון ונסרקו. השיחה הזו התקיימה בלשכה. אשכנזי שאל את הפקידה אם השיחה מוקלטת. היא אמרה שכן. הוא אמר לה לכבות את ההקלטה, כי זו שיחה עם יועץ משפטי. היא שכחה לכבות.
כשמנדלבליט נחקר, והחוקרים רצו לעמת אותו עם תמליל השיחה, הוא הודיע להם מיד שמדובר בהאזנת סתר. ברגע שהרמטכ"ל הורה לא להקליט, הוא יוצא מנקודת הנחה שמדובר בשיחה פרטית. מנדלבליט צדק. גם בפרקליטות וגם היועמ"ש הבינו את זה, והשאלות ששאלו אותו החוקרים הושחרו. עכשיו טוענים הטוענים ששם חבויה אותה "ראיית זהב" דמיונית. ובכן, לא חבוי שם כלום. העובדה שאשכנזי באותו שלב לא היה חשוד בשום דבר ממשיכה להתנוסס מעל האטריות המחוממות הללו. האזנת סתר היא עבירה פלילית. תוכן השיחה ידוע ומוכר לגורמי האכיפה שהחליטו לסגור את התיק. לא מדובר בגיים צ'יינג'ר.
זאת ועוד: החשד הנוסף נגד מנדלבליט שנחקר בזמנו היה העובדה שלכאורה שיקר לרז נזרי, ששאל אותו אם יש בצבא עותק של מסמך הרפז. גם החשד הזה הוזם מעל כל צל של ספק, כשהתברר (מעדותו של גדי איזנקוט, שניתנה בזמנו) שהפגישה בין מנדלבליט לאשכנזי, שבה סיפר אשכנזי שיש בידו המסמך, התקיימה אחרי השיחה הטלפונית בין מנדלבליט לנזרי.
כל ההתנהלות הזו נחקרה, נטחנה, נבדקה, נלעסה, עוכלה, הועלתה גרה, והוקאה אל פח הזבל של ההיסטוריה לפני עידנים. זה לא מפריע לאותם שליחים עלומים להמשיך לחמם את זה ולפמפם את זה ולדקלם את זה ולהפוך את זה לאיזושהי קונספירציה מפלצתית של אנשי הלטאה והאילומינטי, וכל זאת רק כדי להשיג מטרה אחת: לפגוע בלגיטימציה של אביחי מנדלבליט לקראת 24 במאי, שבו הוא יהפוך לתובע הכללי נגד בנימין נתניהו. זה הסיפור כולו. וזה מתועב אפילו יותר מכפי שזה נשמע.
6. נוהל אנגלמן
מילה לסיום על ההשתלטות העוינת על משרד מבקר המדינה. בעבר הבעתי כאן משאלה שאם אכן תקום אי־פעם ממשלה שאינה ממשלת נתניהו, יש לעשות הכל, כולל הכל, כדי לשגר את האיש המכונה מבקר המדינה (שמו הרשמי הוא מתניהו אנגלמן) בחזרה למקום שממנו הגיע. אנגלמן הוא הרבה דברים, מבקר מדינה אינו אחד מהם. כל מטרתו היא להשמיד את התפקיד, למעול בשליחותו, לסרס את הביקורות ולחלץ מתוכן בכל מחיר עניינים נפיצים או שמות מבוקרים.
הדוח השנתי של המבקר, שהוגש השבוע, הוכיח שוב שאין משימה הקטנה למידותיו של אותו אנגלמן. פיצ'ר מפורט בנושא פורסם במרקר. הדוח כולל פירוט מצמרר של תהליך ההשמדה של שירות החוץ הישראלי המפואר, אבל שמו של מי שהיה שר החוץ האחראי רוב התקופה הזו, נשמט ממנו. אותו כנ"ל בנושא ההתערבות הבוטה והסמי־פלילית בשוק התקשורת, התערבות שכבר הניבה כתב אישום או שניים נגד ראש ממשלה, אבל לא מדליקה שום נורות אדומות בלשכתו של מבקר המדינה. יש לו שליחות והוא ימלא אותה.
אני רוצה להפנות את תשומת לבכם לחלק קטן ונידח בדוח השנתי שהוגש השבוע. חלק שעוסק במעונות ראש הממשלה. את המילה "מעונות" יש לקרוא עם שורוק אחרי העי"ן. מתוך המעונות הללו נשמעות כבר מעל עשור זעקות השבר והעינויים של שורה ארוכה של עובדות מעונות, מנוצלות, מדוכאות ומושפלות עד עפר. חקירת משטרה אחת כבר הניב דוח קודם של מבקר קודם, חקירה שבסיומה הורשעה הגברת המכהנת, אך היא ממשיכה לכהן ולהדגים לנו עוגות ביסקוויטים.
מה יש בדוח הנוכחי? כמה עניינים פעוטים. מצוין שם ש"נוהל הבקרה במעונות ראש הממשלה לא יושם במלואו. מנהלת אגף תקציבים שימשה הן גורם מתפעל, ישירות מול אב הבית, והן גורם מאשר, בהיותה אחראית לתחום הרכש". המבקר אנגלמן אכן מבקר את העובדה שמשרתו של עזרא סיידוף, ראש אגף הנכסים במשרד ראש הממשלה, לא אוישה מחדש עד היום (מאז הוצא לחופשה לפני ארבע שנים)! הוא גם מתרעם על כך שסמנכ"ל המנהל נותר ללא מינוי קבוע, בעוד סמכויות שני אלה הועברו לידי פקידה בחשבות המשרד.
אז מה אין בדוח? אין בדוח את ממצאי אנשי משרד מבקר המדינה, שנשלפו ממנו. על פי גורמים במשרד מבקר המדינה, מישהו לקח מחצית מהחומר ופשוט העיף אל מחוץ לדוח. זו המחצית הנפיצה. החקירה הזו התקיימה זמן ארוך. שורה ארוכה של אישים מסרו עדות. רבים מעובדי משרד ראש הממשלה, רבים מעובדי המעונות, גם חלק גדול מהמנכ"לים בעבר, כמו אלי גרונר, הראל לוקר, יואב הורוביץ. על פי מקורות בתוך משרד המבקר, הממצאים היו מרעישים. לא מעט עדים סיפרו שהסיבה העיקרית שבגללה לא מונה מחליף לעזרא סיידוף כל השנים הללו, הייתה החשש שמא אם יודח מתפקידו, יהפוך לעד מדינה.
בסופו של דבר הובא לתפקיד של סיידוף אסף יחזקאל, שעבד קודם במשרד האוצר. בהתחלה, היו כולם בטוחים שמדובר ביס־מן מטעמה של הגברת, שעיקר תפקידו יהיה לאשר את כל גחמות המשפחה המלכותית, לאשר את כל הוצאות העתק בבלפור, בקיסריה ואיפה שלא יהיה.
בהמשך התברר שהיחזקאל הזה, ליכודניק בנשמה, הוא אדם מוזר. הוא מתעקש לפעול אך ורק על פי החוק. הוא לא אישר כל מה שנדרש לאשר. אז סמכויותיו ניטלו ממנו והוא למעשה הודח. כל הסמכויות כולן התרכזו בידיה של דרורית שטיינמץ, מאגף החשבות של המשרד, בעוד בעלי התפקידים שאמורים למלא אותם לא מתפקדים או לא קיימים. במשרד המבקר יודעים מצוין מי נתנו את ההוראות לכל המעשים הללו, ולמה. כדי שהציבור יידע, צריך היה לפרסם את הדברים האלה בדוח המבקר. אבל הם לא שם.
כן, אני יודע שבהשוואה להסכם הקואליציוני החדש אני מתעסק כאן בזוטי זוטות. בוקי סריקי של ממש. מה אני מחטט בקשקושים האלה כשתכף יהיו לנו שני מעונות שרד, במקום אחד. מעון לראש הממשלה, מעון לחלופי, מעון פרטי (קיסריה), כמות כפולה של מאבטחים, שיירות מדוגמות ומשוריינות שאין להן התחלה וסוף, מטוס שעלה מיליארד שקל, מעון חדש שהולך ונבנה בהשקעה של מיליארדים. אז מה שנותר לנו זה רק להמשיך לדווח.