לא היו ימים טובים להתיישבות היהודית ביהודה ושומרון כימים האלה, שבהם החלת הריבונות הישראלית מונחת על השולחן, אולי רגע לפני מימושה. לא היו ימים מסוכנים להתיישבות היהודית ביהודה ושומרון כימים האלה, שבהם ניחוחות הגאולה מסממים וממסטלים, מערפלים את החושים ומקהים את פעולתם של כל מנגנוני הזהירות.

קשה להבין את מה שעובר על המחנה הלאומי בתקופה החשובה הזו. אולי זה בנימין נתניהו שמצליח להלך עלינו קסם. אולי זה החיבוק הנעים של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. אולי זו הקורונה שטורדת את המנוחה, ואת המשפחה ואת הפרנסה. כך או כך, על סדר היום שלנו מונחת "תוכנית המאה" של הנשיא האמריקאי, שהיא והמפה שלצדה מדברות על מדינה פלסטינית, מציירות את המדינה הפלסטינית ומעידות בקול גדול שאל המדינה הפלסטינית הזו צועדים הצדדים. והימין הישראלי, שההתנגדות להקמתה של מדינה פלסטינית צעקה מכל שלט שלו, בכל הפגנה שלו, מאז ומתמיד - ישן בעמידה.

על מה אין ויכוח? אין ויכוח על כך שנשיאה הנוכחי של ארה"ב הוא ידיד גדול של ישראל. אין גם ויכוח על כך שהן בהצהרותיו והן במעשיו - לא פעם בניגוד מוחלט לתחזיותיהם המלומדות של מיטב פרשנינו - הוא הוכיח שהוא נמצא בצד שלנו. ואחרי שאמרנו את זה, שום דבר לא יכול להצדיק את ההליכה העיוורת אחרי תוכניתו, מבלי להתייחס למה שכתוב בה, מתוך תקווה נאיבית שיהיה טוב.

ידיד גדול של ישראל. דונלד טראמפ (צילום: רויטרס)ידיד גדול של ישראל. דונלד טראמפ (צילום: רויטרס)

מה אנחנו יודעים נכון לעכשיו? אנחנו יודעים מה כוללת תוכנית המאה. אנחנו יודעים איך נראו המפות בתחילת הדרך, ולא רק בתחילתה. אנחנו יודעים אילו הצעות שהוצעו מכיוונם של נציגי ההתיישבות במהלך העבודה - נדחו על ידי האמריקאים. אנחנו יודעים שהחיבור של כל אלה מצייר תמונת מצב מדאיגה מאוד.

אם יתברר לפתע שהאמריקאים החליטו לשרטט מפות חדשות ולקבוע כללים חדשים, זה יהיה משמח מאוד. עד אז, חשוב להציף את הבעיות ולהצביע על הסכנות הגדולות שאליהן עלולה תוכנית טראמפ לדרדר אותנו.

עברו את הגבול

יש משהו מוזר בניסיון לחבק את תוכנית טראמפ ולהאמין שהיא לא תקדם את הקמתה של מדינה פלסטינית. המדינה הפלסטינית מככבת בכל פינה בתוכנית. היא לא מסתתרת. לא צריך לקרוא אותה בין השורות. התוכנית מדברת מפורשות על כך ש"חזון זה יוצר פתרון מציאותי של שתי מדינות, שבו מדינה פלסטינית בטוחה ומשגשגת תתקיים בשלום, לצד מדינת ישראל בטוחה ומשגשגת, באזור בטוח ומשגשג".

היא מדברת על כך ש"כל הסכם שלום חייב להביא בחשבון את השאיפה הלגיטימית של הפלסטינים להגדרה עצמית, על מנת שיהיה לו סיכוי להתממש". וגם על כך ש"החזון הנוכחי מבקש לתת מענה לאינטרס לגיטימי זה, בין השאר, באמצעות קביעת השטח למדינה פלסטינית עתידית...".

ואם זה נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, זה כנראה איננו גמל. מי שצייר את המפה האמריקאית, תכנן להעניק למה שהוא מתכנן שתהיה המדינה הפלסטינית - זו שכיכבה בכל ביעותי הלילה של הימין - רצף טריטוריאלי שלא היה לפלסטינים מעולם, עם גבול ברור שאפשר לשרטט למדינה שלהם, ועם מחצית מאזורי C שהיום נמצאים בשליטה מלאה שלנו ושיילקחו מאיתנו לטובת אותה מדינה. במסר של המפה הזו טמונה הסכנה הכי גדולה. עוד נחזור לכך. קודם נלך לעוד כמה בעיות, שכולן מביאות בסופו של דבר לאותה מסקנה.

נתניהו וטראמפ מכריזים על תוכנית המאה (צילום: רויטרס)נתניהו וטראמפ מכריזים על תוכנית המאה (צילום: רויטרס)

בתוך המרחב הפלסטיני הרציף המתוכנן, כפי שהוא משורטט על המפה היחידה המוכרת כיום, יישארו כ־20 יישובים יהודיים במובלעות מבודדות. במובלעות הללו מתגוררים יותר מ־18 אלף יהודים - סדר גודל של פעמיים גוש קטיף.

היישובים האלה לא יהיו ברצף הריבוני הישראלי. הגישה אליהם תעבור דרך צירים שיהיו בתוך השטח השמור למדינה הפלסטינית. אחדים יצטרכו לנסוע הביתה 10־20 ק"מ בתוך המובלעת. מה יקרה עם היישובים האלה? יש סכנה גדולה שהם ייובשו, עד שלא יישאר מהם דבר. די ברור שזו כוונתו המושכלת של מי שהפך אותם למובלעות.

ביישובים האלה תהיה הקפאה של הבנייה. "הם לא יכולים לגדול לרוחב אלא רק לגובה", הסביר השגריר האמריקאי דיוויד פרידמן לאריאל כהנא ב"ישראל היום" לפני מעט יותר מחודש. "למשך ארבע השנים הקרובות הם יכולים להישאר רק בתחומי הקרקע הקיימים כיום".

עזבו את זה שלמיטב ידיעתי אין ליישובים האלה תב"ע לבנייה לגובה, ועד שמישהו יוציא שם אישורי בנייה כאלה עם תוכניות חדשות, גם המחליף של טראמפ כבר יהיה בפנסיה. עזבו גם את זה שבכלל לא ברור שיהיה איפה לבנות, שהרי האזור הבנוי, כשמו כן הוא, כבר בנוי. אז אולי אפשר יהיה לדחוף עוד בניין אחד במגרש הפנוי ליד המקווה, ועוד אחד מאחורי מגרש הכדורסל, אבל בשורה התחתונה אין בנייה נוספת, ובוודאי שאין התפתחות נוספת. הצעד הזה הוא בבחינת גזירת חנק על היישובים הללו.

האם הימין, זה שלא היה מוכן לשמוע על הקפאת בנייה, יכול להסכים עם זה? הרי אם לא נתניהו וטראמפ היו מביאים את ההקפאה הזו, אלא בני גנץ וברק אובמה, היינו יוצאים לרחובות נגדם. צריך להיות ברור. לא מדובר כאן רק בשאלה מה יקרה עם אותם 20 יישובים או אותם 18 אלף מתיישבים - מדובר בנקודות שהן מוצבים קדמיים. נקודות שנמצאות במיקום אסטרטגי. נקודות שמי שביקש לייבש אותן, ובמקביל לקדם מדינה פלסטינית, יודע היטב למה בחר דווקא בהן.

אם הנקודות האלה תיפולנה, הרצף הטריטוריאלי של המדינה הפלסטינית יהיה קל ונוח הרבה יותר. ובכלל, מי ירצה לגור ביישוב שעתידו לא ידוע, שאי אפשר לבנות בו, ושהוא נעוץ בתוך ים פלסטיני? אבל השאלה הכי גדולה, שצריך לשאול את עצמו כל מי שמספר לעצמו שאנחנו לא הולכים בעיניים פקוחות לעבר מדינה פלסטינית, היא למה בכלל להקפיא בנייה? הרי אם אין לאף אחד עניין לעקור את היישובים הללו או לייבש אותם, אז למה להקפיא? האם לא ברורה כאן הכוונה?

והתשובה הרטורית לשאלה הזו ברורה מאליה כשקוראים את תוכנית המאה, הקובעת ש"לאוכלוסייה הישראלית שתימצא במובלעות שבתוך שטח פלסטיני רצוף, אך מהוות חלק ממדינת ישראל, תהיה ברירה להישאר במקומה, אלא אם תבחר אחרת". הרמז באשר לכוונות ההקפאה הללו ברור לגמרי. לא נוציא אתכם בכוח. אנחנו מוכנים שתישארו במקומכם. אבל נעשה הכל כדי ש"תבחרו אחרת".

אז זה נחמד מאוד שנתניהו מבהיר לנו שצמד המילים "מדינה פלסטינית" לא ייצא מפיו, ומבחינתו שהפלסטינים יקראו לישות שלהם איך שבא להם. אבל מה יקרה אם לא רק הפלסטינים יקראו לישות הזו מדינה, אלא גם העולם הרחב והאו"ם? הרי עד עכשיו, אחת הסיבות שלא אפשרו את הקמתה בפועל של המדינה הפלסטינית, הייתה נעוצה בעובדה שאין לה רצף טריטוריאלי. עכשיו יהיה לה כזה.

ואם נתניהו רוצה לשכנע אותנו שהוא לא הולך להעניק לפלסטינים מדינה, שיתעקש עם האמריקאים על חלוקה אחרת של אותם 30% שהם רוצים להחיל עליהם את הריבונות הישראלית, כך שהרצף הטריטוריאלי יהיה אצלנו ולא אצל הפלסטינים.

מול האופק התכנוני

הלאה. קחו את 26 נקודות ההתיישבות שגילו השבוע (חשיפה של כרמל דנגור ב"כאן"), שהן לא מסומנות כלל במפת טראמפ. אפשר לספור את המשפחות שמתגוררות ביישובים האלה, כ־550 משפחות, ולספור כמה ילדים יש להן, ולמצוא שמדובר בסך הכל בכמה אלפי תושבים. אבל זה לא הסיפור.

הסיפור הוא שהנקודות הללו הוקמו בזמנו היכן שהוקמו בכוונת מכוון, כדי לתפוס שטח. כדי למנוע ככל האפשר רצף שיאפשר בעתיד הקמת מדינה פלסטינית. חלק מנקודות היישוב הללו עומדות על מקומן כ־20 שנה. למה הן נקודות יישוב ולא יישובים מוסדרים עם סמל יישוב מסודר? משום שראש הממשלה, שמכהן כאן כבר מספיק זמן כדי לעשות משהו בעניין, לא הסדיר אותן עד כה.

וכמו בכעשרים יישובי המובלעות, כך גם ב־26 נקודות ההתיישבות הללו: כל עוד הן לא תוסדרנה על המפות, כיישובים שיש להשאיר אותם במקומם ולפתח אותם דווקא בגלל חשיבות המיקום שלהם, יתעורר החשד שלפיו נתניהו לא רוצה שהנקודות הללו יפריעו לכוונה האמריקאית להשאיר לפלסטינים שטח למדינה.

מפת ישראל על פי תכנית המאה מפת ישראל על פי תכנית המאה

בואו נדבר רגע על היכולת שלנו לסמוך על הבטחות. שגריר ארה"ב בישראל, דיוויד פרידמן, הבהיר לאחרונה שבאותה מחצית משטח C שתילקח מישראל ותיועד למדינה הפלסטינית, "לא תהיה בנייה מכל סוג שהוא, לא ישראלית ולא פלסטינית". ואני שואל, מישהו מאמין לזה? ראיתם פעם מישהו שאמר לפלסטינים איפה מותר להם לבנות ואיפה אסור? תסתכלו מה קורה בשטחי C כיום, כשהם נמצאים בשליטה אזרחית וביטחונית שלנו ואנחנו יכולים להרוס שם, לכאורה, כל מבנה פלסטיני שנבנה בלי אישור.

הפלסטינים בונים שם עשרות אלפי מבנים, איפה שבא להם, ומתי שבא להם, וממשלת ישראל לא נוקפת אצבע. אז למה נראה למישהו שמחר נאכוף על הפלסטינים את מה שלא אכפנו מעולם? האם לא ברור שבתוך ארבע שנים, כל השטח שממנו ניסוג ינוקד בבנייה פלסטינית חדשה?

ומה יהיה בצד שלנו, אתם שואלים? בצד שלנו, וזה ברור לגמרי, תהיה הקפדה על קוצו של יוד. למה? משום שההסכם שלנו איננו מול הפלסטינים. הוא מול האמריקאים. וכשנרצה להניח בלוק, זו לא תהיה פגיעה באבו מאזן. זו תהיה פגיעה בטראמפ. בידידנו הגדול ביותר. נראה לכם שמישהו יאפשר לזה לקרות, גם אם הפלסטינים מצדם ישתוללו עם הבנייה? אז כן, נתניהו אישר בראיון לחגי סגל ב"מקור ראשון" שההקפאה תהיה לשני הצדדים. אותו נתניהו שלא מצליח לפנות נקודה בלתי חוקית אחת העונה לשם חאן אל־אחמר, אף שבג"ץ אישר לו כבר מזמן לעשות את זה.

מה עוד רע בתוכנית האמריקאית? שהיא מייצרת הפרדה מעמדית בין היישובים. חזקים מול חלשים. בטוחים מול מידלדלים. אלה שיש להם אופק תכנוני, מול אלה המוקפאים שעתידם מאחוריהם. ובהקשר הזה, יש משהו מכוער במיוחד בהתנהגותם של כמה מראשי הרשויות ביו"ש, שידעו להילחם בעבר על כל יחידת דיור אצלם ביישוב, והיום ממהרים להכריז שאין להם בעיה עם תוכנית שתקפיא ותחסל את העתיד של השכנים שלהם, ביישובים הסמוכים, כל עוד היא מיטיבה איתם.

ביום שאחרי טראמפ

עכשיו הגענו לטיעון המשמעותי, שלפיו ממילא לא תקום מדינה פלסטינית, משום שזו תהיה תלויה בשורה של תנאים שהציבו האמריקאים, שכדי לקיים אותם הפלסטינים יצטרכו להפוך לשוודים. מצד אחד, זה נכון. מצד שני, אני זוכר שכדי לקיים את הסכמי אוסלו הפלסטינים היו צריכים להפוך לנורווגים, ואחרי הסכם חברון היו מי שחשבו שהם יהפכו לאיסלנדים, ובהסכם וואי הם התחייבו להיות פינים, ובסופו של דבר - תמיד תמיד הם נשארים פלסטינים, ואנחנו נשארים ישראלים. או בתרגום לעברית: הם לא מקיימים את ההבטחות שלהם, ואנחנו ממשיכים עם הנסיגות שלנו.

עוד מזהירים אותנו שכדאי למהר ולקחת את התוכנית, משום שאולי בעוד כמה חודשים ייבחר ג'ו ביידן לנשיא ארה"ב. האם לא עדיף להגיע לרגע הזה, שואלים, כשהריבונות כבר הוחלה? ברור שכן. אבל אם ביידן כל כך מסוכן עבורנו, ואני לא חולק על ההערכה הזו, למה אתם חושבים שהוא לא יוכל לשנות את הכללים רגע אחרי שייבחר?

ומה נעשה אם ביידן יחליט שטראמפ העמיד בפני הפלסטינים תנאים מוגזמים, והוא מעדיף למחוק אותם ולגשת ישר להקמת המדינה הפלסטינית, זו שאנחנו במו ידינו הכנו לה את הרצף הטריטוריאלי, וגם נתנו להבין שאין לנו בעיה איתה? מה יקרה אז? נגיש עתירה לבג"ץ נגד ביידן?

ג'ו ביידן (צילום: רויטרס)ג'ו ביידן (צילום: רויטרס)

אגב, כדאי להדגיש שהחלת ריבונות לא מסמנת את סיום היכולת להתווכח על אודות הבעלות על תא השטח הריבוני. אני רק מבקש להזכיר שיצחק רבין היה מוכן לוותר על רמת הגולן, אחרי שכבר הוחלה עליה הריבונות הישראלית. אני מבקש להזכיר עוד שתוכנית המאה עצמה, זו שבעניינה אנחנו עוסקים כאן, לוקחת שטח שישראל החילה עליו את הריבונות בירושלים, והופכת אותו לבירת מדינת פלסטין.

אז שוב חוזרת הטענה: בואו נחיל את הריבונות, ואם יבוא ביידן לא הפסדנו כלום. ובכן, טעות. הפסדנו, כי לראשונה, הן על המפות והן בשטח, ראש ממשלה שבא מהמחנה הלאומי מגיש לפלסטינים מצע למדינה פלסטינית. זה כבר לא נאום. אלה לא דברים שנזרקים לחלל האוויר. זו תוכנית לביצוע. ואחרי שאנחנו נתרכז ב־30% ונפנה לפלסטינים את ה־70% שלהם, עם הרצף הטריטוריאלי, אי אפשר יהיה לחזור אחורה. גם בשלב הבא של המשא ומתן, יהיה ברור שזה מהלך שאנחנו היינו חלק ממנו. שבפועל, במעשה, לא התנגדנו להקמתה של מדינה פלסטינית.

לא ייתנו - יקבלו

אני מכיר את התפיסה שמבקשת מאיתנו לסמוך על נתניהו, שיעמוד מול האמריקאים ומול ביידן ומול הפלסטינים, ויעמוד על כך ששום דבר לא יתקדם לפני שהם מקיימים את אחרון התנאים שהוצבו להם. אז הנה תזכורת מתבקשת לטובת קצרי הזיכרון שבינינו. נתניהו, איש השיווק הטוב בעולם, ייצר בזמנו את הסלוגן הבלתי נשכח: "ייתנו - יקבלו, לא ייתנו - לא יקבלו". את הביטוי הזה כולנו זוכרים. את העובדה שלא עמד מאחוריו אף פעם כלום, קצת פחות.

נתניהו ירש את הסכמי אוסלו, שבהם הפלסטינים התחייבו להרבה, נתנו מעט, אם בכלל, וקיבלו עוד ועוד נסיגות. הם התחייבו לשנות את האמנה הפלסטינית. הם התחייבו למנוע הסתה ותעמולה עוינת נגדנו. הם התחייבו להילחם בטרור, ולהסגיר אלינו חשודים ברצח. הם התחייבו להחרים כלי נשק בלתי חוקיים.

חתימת הסכם אוסלו (צילום: ראובן קסטרו)חתימת הסכם אוסלו (צילום: ראובן קסטרו)

ומה קרה? אחרי אירועי מנהרת הכותל, כששוטרים פלסטינים ירו על כוחותינו, ובצד שלנו נספרו 17 חיילים הרוגים, במקום לבוא איתם חשבון, נתן להם נתניהו את חברון. אחרי לחצים מכל הכיוונים הוא המשיך והתחייב לנסיגות נוספות וחמורות בהרבה בהסכמי וואי, כל זאת לפני שהם קיימו ולו מעט מההתחייבויות שלהם, וגם ביצע בעצמו נסיגה נוספת.

מההתחייבויות המרשימות שנתניהו עצמו הכניס להסכם החדש - חלקן הגדול העתק של מה שממילא הופיע קודם לכן בהסכם אוסלו - התעלם אהוד ברק, שהחליף אותו בכיסא ראש הממשלה, בלי להניד עפעף. יש למישהו ערובה שהפעם זה ייגמר אחרת?

ריבונות ישראלית על יישובי יו"ש היא התגשמות של חלום, ולמרות זאת, אם התוכנית שאיתה היא מגיעה היא פלטפורמה למדינה פלסטינית, צריך לסרב לה בנימוס, ולחשוב על שינוי כיוון. במצב הדברים הנוכחי, החלת החוק הישראלי על בקעת הירדן לבדה יכולה להיות פתרון ביניים לגמרי לא רע. גם צעד ראשון של ריבונות. גם אי־הכרה, עקיפה או ישירה, במדינה פלסטינית. גם חבל ארץ שיש עליו קונצנזוס רחב.

אחרת, הימין הישראלי חייב להציב מול נתניהו רשימת דרישות ברורה ובלתי מתפשרת: שינוי תפיסת המפה של טראמפ, וסיכול הרצף הפלסטיני הטריטוריאלי שהיא מביאה איתה; הכרזה ברורה שלפיה גם בשטח שעליו לא מוחלת כעת ריבונות לא ויתרנו על תביעותינו, ואנחנו מתנגדים לתוכנית להקים בו מדינה פלסטינית; ביטול כל תוכניות ההקפאה, והמשך חיזוק היישובים המבודדים; והחלטה ברורה ונחושה שאנחנו מונעים מהפלסטינים להמשיך בבנייה פרועה על כל מטר פנוי ביו"ש, בעודנו מגלגלים במשך שנים, במקביל, כל אישור לבנייה של חדר באריאל. השארת התוכנית והמפה כמות שהן תהיה מסר ברור: הריבונות היא רק סיפור כיסוי לקידום הקמת המדינה הפלסטינית.

ועוד מילה אחרונה. אנחנו קוראים שוב ושוב את ההשוואות בין מצבנו כיום למצבו של דוד בן־גוריון, כשהחליט לקבל את תוכנית החלוקה, וקודם כל לקחת את מה שיש. מדובר בהשוואה בעייתית. לבן־גוריון לא היה ביד כלום. לנו יש הרבה. אנחנו בבית אל. אנחנו במעלה אדומים. אנחנו בשילה. אנחנו בחברון. ואנחנו בונים כל יום. ואנחנו יולדים ילדים כל יום. ואנחנו מתפתחים כל יום. ואנחנו הולכים קדימה כל יום.

ועם ההבנה הזו, אנחנו גם לא מפסיקים לזכור: ארץ ישראל שייכת לנו. אנחנו לא משחקים בה, ולא מהמרים עליה, ולא מקפיאים את הבנייה בה. ואם המאבק עליה דורש זמן, סבלנות ואורך רוח, יש לנו אותם. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.