רבים מאנשי הביטחון הבכירים שלנו אינם מתעקשים על זכות השתיקה לאחר פרישתם. יש בהם הפוצים פיהם מיד לאחר שפשטו את מדיהם. ויש הממתינים מעט. אבל רובם חושפים במוקדם או במאוחר את השקפותיהם ועמדותיהם בסוגיות פוליטיות שונות. ומסתבר כי לא מעטים מהם מתגלים כאנשי שמאל.

בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה, בלי "פנקס אדום" לא היה קצין יכול להתקדם מעבר לדרגת סא"ל. ככה זה היה. ידוע לכל. בגלוי. משעלתה הליכוד לשלטון, התבטל הכלל הבלתי כתוב הזה כמובן, אבל ייתכן שהמשיך לפעול "במחתרת", בתוך מנגנוני הסינון והקידום השונים במערכות הביטחון, ורק "אנשי שלומנו" קודמו.

התופעה הזו באה לידי ביטוי מובהק בסרט "שומרי הסף", שבו התראיינו שישה מראשי השב"כ והביעו עמדות "שמאלניות" מאוד. ואין לו לאדם אלא לשאול עצמו: האם הם ידעו כבר בעת שירותם שהם מנוולים וכובשים ועושקים ומונעים שלום עם הערבים בארץ ישראל - או שכל הדברים הרעים האלו על עצמם, על הארגון בראשו עמדו ועל מדינת ישראל - עלו בדעתם רק לאחר שחרורם?

בחיי הציבוריים פגשתי רמטכ"לים ואלופים, ראשי שב"כ ומוסד. עם אחדים מהם עבדתי בעת שירותי הצבאי ועם אחרים - בעשר שנות כהונתי בכנסת, בעיקר בוועדת החוץ והביטחון. אחדים מהם היו אנשים מצוינים. ואחרים גרמו לי אז, וגם היום, להיזכר בדבריו של אחמד טיבי שהערבים נהגו לפחד מהשב"כ עד שהגיעו כמה מראשיו ובכיריו לכנסת... והם, הערבים, היו אומרים לעצמם: אם "טמבל" כזה הגיע לתפקיד בכיר כל כך בשירותי הביטחון של ישראל - כנראה שאין ממה לפחד.

אחמד טיבי. צילום: דוד כהן, פלאש 90אחמד טיבי. צילום: דוד כהן, פלאש 90

בכל זה, ובגרוע מזה, נזכרתי בשבת האחרונה כשקראתי ב"הארץ" (3.7.20) ראיון שערכה רוית הכט עם כרמי גילון. גילון היה ראש "המחלקה היהודית" בשב"כ (1982־1986), ואת עבודת המוסמך שלו באוניברסיטת חיפה כתב בנושא "הפרת חוק ממניעים אידיאולוגיים בימין הקיצוני בישראל על רקע הסכסוך הישראלי־ערבי". ב־1995 נתמנה לראש השירות. לאחר רצח רבין, ולקראת פרסום מסקנות ועדת החקירה - התפטר.

במסקנותיה כתבה עליו ועדת שמגר: "במילוי תפקידו לא שקד במידה נדרשת ולא פיקח כיאות על הארגון, ההיערכות, הדריכות, הכוננות והפעולה התקינה של אגף האבטחה בכל הנוגע ליחידה לאבטחת אישים שבו ובפרט בקשר לאבטחת ראש הממשלה המנוח". הוועדה ציינה כי החלטתו להתפטר משקפת את דעת הוועדה, וחבריה לא מצאו צורך בהמלצה נוספת. למרות התמחותו האקדמית והמעשית בימין הקיצוני בישראל - נכשל גילון כישלון נורא.

רצח רבין הנחית על גילון מכה מקצועית אנושה, אך לא בגלל כישלונו שונא גילון את הימין. נראה כי שנאתו קדמה לכישלונו. רק שנאה יכולה להסביר מדוע גם היום, לאחר 25 שנים, אין הוא מצליח שלא לחשוף את בורותו וחוסר הבנתו בציבור הימני שעליו היה מופקד ואותו חקר: "חשבתי שאיש גוש אמונים לא יתנקש ביהודי. טעיתי. אולי ליגאל עמיר לא היה כרטיס חבר בגוש אמונים, אבל גוש אמונים זה מושג. זה המקום האידיאולוגי".

רק שנאה תהומית יכולה לעוות כך את מוחו של מי שעמד בראש השב"כ ברגע הכישלון הנורא ביותר שלו. "המומחה" גילון היה צריך להיות הראשון לדעת כי גוש אמונים כלל לא היה ארגון ולכן לא היו בו "חברים". זו הייתה תנועה חברתית־דתית־לאומית שחוללה מהפכה התיישבותית בישראל, ואשר השפעתה מתגלמת בחצי מיליון יהודים היושבים היום ביו"ש ובגולן.

ואם עבור "המומחה" הזה הרב צבי יהודה הכהן קוק, חנן פורת ואורי אליצור עליהם השלום, וייבדלו לחיים ארוכים בני קצובר, הרב חיים דרוקמן והרב יואל בן נון - אם כל אלו ורבים אחרים נמצאים בעיניו של גילון באותו "מקום אידיאולוגי" כמו יגאל עמיר - אות הוא וסימן כי האיש חף מכל תובנה ביחס לתנועות הימין בישראל. ואם כך לגבי היהודים - מה כבר יכול היה לדעת ולהבין לגבי הערבים?

גילון מודה שתמיד התנגד לכיבוש ולסיפוח. אם כך - לא רק שנכשל בתפקידו, ושיפוטו היה לקוי לחלוטין - הוא מתגלה גם כמנוול חסר מצפון ולא מוסרי. כי רק מנוול יהפוך עצמו לראש מנגנון הדיכוי והכיבוש, בשעה שאין הוא מאמין בזכותו המוסרית של עם ישראל לשלוט ביהודה ובשומרון.

והיום הוא אומר "היה צריך להפסיק את הכיבוש. הכיבוש הוא אם כל חטאת". עמדה לגיטימית לכל אדם חוץ מאשר לאלו שבנו את הקריירה שלהם על "הכיבוש הזה". וכשהכט מזכירה לו שהוא היה זה שהפעיל על הערבים את "שיטות הלחץ הכי קשות שיש, ניצול מצבי חולי, הומואים בארון" הוא מודה בלי למצמץ: "חד־משמעית. הכל טקטי. שב"כ נלחם בטרור ונגדו הוא הפעיל את כל האמצעים".

הכל טקטי? זה התירוץ המוסרי? הרי לשיטתו אם אנחנו "כובשים" - ארגוני המחבלים זכאים להתנגד בכוח ל"כיבוש". אז למה נלחם בהם גם בשיטות השפלות ביותר? צדקת דרכנו אולי מצדיקה גרימת עוול לאויב, אבל אם איננו צודקים - אי אפשר להצדיק סחיטה ועינויים ב"צעדים טקטיים". כמעט עדיף היה שהיה טוען שרק מילא פקודות...

אלא שאפשר לומר: יש מלחמה, הלוחמים חייבים להילחם, ותפקידם של המדינאים לעשות שלום, ובמלחמה נגד טרור מותר לענות, ללחוץ על הומואים, לסחוט חולי סרטן, ולשקר. אחרי הכל - זו מלחמה. ומלחמות הן תמיד אכזריות ומכוערות. במלחמה מותר כמעט הכל. אבל מה מותר לעשות בשביל אינטרסים?

"הייתי שותף מלא כקמ"ן של הסכמי אוסלו", מספר גילון. "אף אחד לא דיבר במונחים של שלום בחדר. שלום זה משהו שמכרו להמונים. אופיום כזה. בתוך החדר דיברו על אינטרסים".

כרמי גילון. צילום: תומר נויברג, פלאש 90כרמי גילון. צילום: תומר נויברג, פלאש 90

זהו אחד המשפטים הנוראיים ביותר שפלט מפיו אחד מאנשי השמאל בדור האחרון. כרמי גילון מספר לנו בפשטות איך רימו אדריכלי אוסלו את העם. הבטיחו לו שלום. סיממו אותו באופיום. שילך ויספר את זה היום ליותר מאלף הנרצחים היהודים שנטבחו בידי שותפיו הערבים של כרמי גילון ("הייתי שותף מלא") לפשע הזה שנקרא "הסכמי אוסלו". ואם עד היום עמדה לזכותם של אותם אדריכלים הטענה שהאמינו באמת ובתמים כי הם מביאים שלום - בא גילון ומגלה לנו כי איש כלל לא התכוון לכך בחדרים הסגורים של אוסלו. לא שלום אלא אינטרסים: עסקים. ביטחון, כלכלה. ואם התרחשה תקלה והעסקה התפוצצה לנו בפנים - חבל, אבל זה קורה בעסקים, לפעמים מרוויחים, לפעמים מפסידים.

גילון היה רוצה למשל שמדינת ישראל תהיה מדינה דמוקרטית בלבד. לא יהודית־דמוקרטית, כי "באופן יסודי זה לא יכול להיות ביחד" (האיש כזכור "מומחה" ביהודים). זו להבנתו גם הייתה כוונת מנסחי מגילת העצמאות, אבל התהליך "פשוט נעצר באמצע הדרך. איש לא יכול היה לצפות שימין אידיאולוגי יעלה לשלטון". מין "תקלה" שכזאת.

ראש השב"כ לשעבר לא העלה על דעתו שבמדינה דמוקרטית יכולים להתחולל חילופי שלטון. אז הבנו: הוא לא בעד מדינה יהודית, והנה מסתבר שהוא גם לא־מי־יודע־מה־דמוקרט.

אנשים מסוגו ומרמתו המוסרית והאינטלקטואלית של גילון הגיעו לתפקידי מפתח במדינה. חלקם עדיין מחזיקים בתפקידים כאלה. איזה פחד.