דוד בן גוריון, כשהותקף בארסיות מימין ומשמאל על מהלך ביטחוני מסוים עם גרמניה, הגיב כך: "לא בי פוגעים אלא במדינה". אני מנחש שזו גם תחושתו המוצדקת של בנימין נתניהו בימים אלה. ההתפרעויות בכיכר פריז ובמקומות נוספים אכן נועדו לפגוע באושיות המדינה, וההפקרות על המנורה מול הכנסת הייתה המסר: ביזוי המדינה וסמליה. בכיכר פריז הונף דגל פלשתין ונישא שלט Free Palestine, ולצדם דגלים אדומים ושחורים. נראו גם חולצות שחורות מבית היוצר של מוסוליני.

אויבי ישראל, שמלאכתם נעשית בידי אחרים, צוהלים. לא כל המשתתפים בהפגנות האלימות, ואפילו לא רובם, הם אנרכיסטים, קומוניסטים ותומכי אש"ף, אלא כאלה שבאמת חיפשו פורקן למצוקותיהם הכלכליות, אך הם שימשו רק תפאורה לתמונות בטלוויזיה ובעיתונות. זו השיטה, לא רק אצלנו, של מיעוט שרוצה להשתלט על הרוב. גם הבולשביקים בראשות לנין בפטרוגרד היו מיעוט, אך מפני שהיו מאורגנים ועם אג'נדה, זכו בבכורה. גם הפשיסטים באיטליה היו מיעוט מאורגן (וממומן בידי גורמים אינטרסנטיים) שהצליח להשתלט על המדינה.

אצלנו, יש לקוות, זה לא יקרה, הודות לחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית ועוצמתו של שלטון החוק, אך לא מפני שיוזמי ההפגנות האלימות שמטרתם לזרות כאוס ופילוג דואגים במיוחד לערכים האלה. הסתה פוליטית היא, למרבה הצער, מסימני ההיכר של הפוליטיקה היהודית והציונית מקדמת דנא, אך דומה שההסתה נגד נתניהו שפלה במיוחד. גם נגד יצחק רבין הייתה בזמנו הסתה פרועה, אך אז היה חבר כנסת צעיר בשם בנימין נתניהו שמעל המרפסת בכיכר ציון נזף בקהל על שכינה את רבין "בוגד", ואילו עכשיו איש ממתנגדיו של נתניהו איננו משמיע קול נגד ההשמצות המרושעות נגדו, ובמקום זאת הם אף מוסיפים שמן למדורה.

הקורונה איננה הסיבה למערכה נגד נתניהו, אך היא עילה נוחה לכל אלה שמתקשים להתמודד עם העובדה שעומד מולם מנהיג חכם ומצליח שהעלה את כלכלת ישראל לרמות חסרות תקדים ושמוביל את המערכה המדינית והביטחונית של ישראל באחריות ובהצלחה.

הקורונה איננה הסיבה למערכה נגד נתניהו. המחאות מול בלפור (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)הקורונה איננה הסיבה למערכה נגד נתניהו. המחאות מול בלפור (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

ומה עם הקורונה? בשלב הראשון של המגיפה, הצעדים בניצוחם של ראש הממשלה ומנכ"ל משרד הבריאות לשעבר משה בר סימן טוב פעלו למופת. אך משהו השתבש: גלגלי מערכת הבריאות התחילו לחרוק, הממשלה מיהרה להתיר את הרצועה, והסולידריות בציבור התערערה. הבלבול גבר כשכל רופא עם תואר פרופסור, לא חשוב באיזו דיסציפלינה, קבע שמה שאמרו פרופסורים אחרים - שגוי. גם לכל אחד מ־36 השרים הייתה דעה משלו, כמו גם לחברי הכנסת, לא רק מהאופוזיציה - הכל למען 15 דקות של תהילה, כפי שאמר בזמנו הצייר אנדי וורהול.

גם כלכלנים לא חסכו ביקורת מהממשלה על הצעדים שנקטה - משני הכיוונים: שנתנה פחות מדי או שנתנה יותר מדי, וכדרכו של עולם, כל מגזר במשק ראה את עצמו כמרכז הבעיה: המסעדנים העלו את מצוקת המסעדות, בעלי החנויות ביכו את מר גורלם, הקניונים ומכוני הכושר נסגרו ונפתחו לסירוגין, ומדריכי תיירים כעסו על הממשלה מפני שנעלמו התיירים. אך היו גם רעבים ללחם שלהם הממשלה הייתה חייבת למצוא תשובה מיידית, וכמו בכל מקום, היא נאלצה לשקלל את ההשלכות של פגיעה מסוכנת בבריאות מול פגיעה בכלכלה, מה שהותיר בלתי מרוצים בשני המקומות. הבעיות האלה עומדות עכשיו בפני פרופ' רוני גמזו, שמונה לפרויקטור הקורונה. יש סיכוי טוב שיסב את המצב הקשה לאחור, בתנאי שיזכה למקסימום גיבוי ושיתוף פעולה מדרגי הממשלה, ממערכת הבריאות, מהפוליטיקאים ומהבירוקרטיה.

אומנם הרוקדים על המצוקה ומארגני ההפגנות ימשיכו בשלהם גם אם יחול שיפור, כי לא חיסול הקורונה מעניין אותם אלא חיסולו הפוליטי של ביבי, גם במחיר של פגיעה במדינה והריסת כל מה שנבנה כאן בעשרות השנים האחרונות. אך באופן מעודד קורה גם משהו חדש וחיובי: ניצנים ראשונים לכך שהשמאל הציוני השפוי (שפרופ' שטרנהל המנוח אמר עליו למורת רוחו שמטרותיו הלאומיות גוברות על כל היתר) מתחיל להתאושש ולהתפכח. כך כתב הסופר, העיתונאי ואיש הטלוויזיה שי גולדן, מצביע קבוע למפלגת העבודה, בעקבות ההשתוללות בכיכר פריז: "רק תגידו בקול רם: אנחנו רוכבים על משבר הקורונה כדי להמשיך ולנסות להחליף את השלטון, אותו לא הצלחנו להחליף בקלפי. אין דרך להסתתר עוד; זו מחאה פוליטית של אנשים שלא מוכנים לקבל את הכרעת הבוחר ואת המשחק הדמוקרטי הישראלי", והוא שופר לרבים. ומילה אחרונה לסיום: אנחנו נוהגים לבקר את המשטרה, לעתים בצדק, אך על מלאכתם הקשה בבלימת האנרכיה והכאוס מגיעה להם תודה מיוחדת.