ערב שישי, אולד פאשן. אנחנו מפנים את שאריות ארוחת הערב, ברקע מהדהדות כותרות “אולפן שישי", ודנים בהסדרי ההקפצה של הילדים לאתרי הבילוי. לפתע הטלפון רוטט, זו התראת פייסבוק. הצצה קלה, והדופק מזנק באחת. “יאיר נתניהו אוהב את הפוסט שלך". בום. לא יכול להיות. רגע, הוא שוב רוטט. “יאיר נתניהו שיתף את הפוסט שלך".

אמא'לה. איך זה קרה? אני בוחן בחשש את הפוסט המדובר. משהו שהעליתי כיממה קודם לכן, ובו ציטטתי את סנגורו של משה איבגי שקרא להקל בעונשו בין היתר כי “איבגי הוא שחקן אהוב בישראל, שלא פחד להשמיע את דעתו כנגד ממשלת נתניהו ולבטא את דעתו בנושאים פוליטיים". אוקיי. עכשיו ברור מדוע נתניהו ג'וניור חפץ ביקרי. האינסטינקט הראשוני שלי הוא למחוק את הפוסט. למה שאהפוך לכלי שרת בידי הצעיר הזה, מוקד של שנאה, שיסוי ופייק ניוז, שיש לי כלפיו הכל פרט להערכה? ומה זה בכלל אומר עליי, שדברים שכתבתי זוכים לחיבתו של טיפוס שהוא בושה אחת גדולה למשפחתו ולמדינתו?

נסער (ומעט רועד, מודה), אני קורא שוב את הפוסט שכתבתי. ביקשתי להציג בו את מידת הטרלול שהגיעה אליו שנאת נתניהו. שנאה שבמסגרתה עצם ההתנגדות לו הופך לטענת הגנה משפטית ולעדות אופי חיובית על אישיותו של אדם. טקסט אבסורדי בעיניי, שחמק מהרדאר, ואני בהחלט שלם עם ההחלטה להבליט אותו בפוסט וגם עם האופן שבו ניסחתי אותו. מעבר על רשימת המגיבים והמלייקקים הארוכה מגלה תמיכה נדירה למדי בגוון שלה, מצד חברי פייסבוק מימין ומשמאל. מה שרק מוכיח לי שהפוסט היה במקום. בקיצור, אני ממש לא מוצא סיבה למחוק אותו. אבל יאיר נתניהו... אלוהים אדירים. זה לא שם שאתה אמור להיתקל בו, על תקן תומך, בביתך המוגן, תוך כדי עיכול העוף ותפוחי האדמה של ארוחת שישי. 

אז השארתי את הפוסט. ואז התפתחה תנועה ערה למדי של לייקים חדשים, מכיוון אנשים שהצצה קלה בפרופיל שלהם יכלה לסווג אותם בקלות כ"ביביסטים". זה זרק אותי מיד לטענות שאני סופג כל הזמן מצד חברים ובני משפחה, כולם מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, ועל פיהן הביקורת הפומבית שלי כלפי השמאל מספקת תחמושת לאנשי ימין. יש לי המון תשובות לטענות האלה, שבדרך כלל מרגיזות אותי. אבל כשיאיר נתניהו שיתף פוסט שלי, נשארתי לראשונה ללא מילים.

וזו בדיוק הטרגדיה שאנחנו חיים בתוכה. הקיטוב בין המחנות הפוליטיים בישראל הגיע לרמה כזו שאתה חייב לבחור באופן חד־משמעי בין “רק־לא־ביבי" ובין “ביבי המלך". אין דרך ביניים. אין אפשרות אמיתית לנסח מסר מורכב, שאומר משהו כמו - אני אשמח אם נתניהו יוחלף, אבל מתנגד לרדיפה ולגילויי השנאה האישיים כלפיו. או - אני מצדיע לאנשים המשתתפים בהפגנות בלפור על האכפתיות והאחריות החברתית, אבל חושב שהם טועים באופן המחאה ומרחיקים ממנה ציבורים גדולים וגו'. ניסוחים מאוזנים כאלה יגררו מיד אישומים בדבר משת"פיות, פחדנות או חוסר יכולת ללכת עד הסוף. משני הצדדים.

גם התקשורת, ברובה, מתקשה להכיל את אחדות הניגודים הזו. באותו “אולפן שישי" יצרו מעין עימות בין ישי גרין, שייצג את מפגיני בלפור והושם בזירת השמאל, ובין שי גולדן, שדיבר בביקורת על ההפגנה, ולכן הוצג כתגובה ימנית הולמת. וזאת אף על פי שגולדן הסביר בפוסט מפורט וברור מאוד שהוא בדיוק באמצע, ושהטענות שלו כלפי המפגינים לא סותרות את הביקורת שיש לו כבר שנים ביחס לנתניהו. אבל - אופס. כבר במשפט האחרון איבדתי חלק גדול מהקוראים. כי הם רוצים לדעת רק “אז מה הוא עכשיו, ימני?". 

זה שיח קיצוני, מייאש, חסר תוחלת. והוא הולך ומדרדר את כולנו, כי הוא מנטרל את האפשרות להגיע להסכמות וגם לרדת לעומקם של דברים. איך קרה, לעזאזל, שעמדות מתונות מאזורי המרכז הפכו להיות כאן עניין כמעט חתרני? 

הפוסט של שי להב (צילום: צילום מסך פייסבוק)הפוסט של שי להב (צילום: צילום מסך פייסבוק)

על הסכין

אנשי מחאת בלפור באים בטענות קבועות לתקשורת, שלא מסקרת מספיק את מאבקם. והנה, בסוף השבוע האחרון הם קיבלו שערים יוקרתיים ב"שבעה ימים" וב"גלריה שישי". לא רע יחסית למחאה של כמה אלפים. מצד שני, השערים היו כל כך מגוחכים, ונראו כמו צ'ה גווארה וונאבי, עד שאולי עדיף לוותר על הסיקור. מאיר אריאל קרא לזה דאווין של שיר מחאה.

האופן שבו מירי רגב - להזכירכם, שרת התחבורה שלנו - משתמשת בפייק ניוז כדי להכפיש ציבורים שלמים הוא מגעיל ומקומם. בפרק האחרון היא הציגה צילום של חרדי הסובל מבעיות נפשיות וטענה שהוא שמאלן המבזה את סמלי היהדות. אילו זו הייתה מעידה אחת, אפשר היה לפטור אותה כטעות. אבל כשזו מדיניות קבועה, מדובר בשקרנית סדרתית.

העונה השלישית והחדשה של "THE SINNER" (נטפליקס) משמרת את האיכויות של קודמותיה, והיא צפיית חובה לחובבי מותחנים. ביל פולמן מפליא בגילום הבלש המבוגר והשרוט, שנצמד לגילוי האמת כמו רוטוויילר, והבימוי מוסיף להציע שילוב מענג של דרמה סוחפת ורגעים מהצד היותר אומנותי ומהורהר של הז'אנר.