פנינים סינתטיות שזורות בשיער גולש, שמלה תפוחה מבד סאטן שנבלעת בצילום בתוך העוגה שברקע, שמרכיבה העיקרי הוא מרגרינה, והמוני אנשים במקום שצופה אל חומות העיר העתיקה. כך חקוקה אצלי מסיבת בת המצווה של ג’, שתמיד היו לה אולסטאר חדשות ששיוו לרקיעות הרגליים שלה סגנון חוצלארצי מיוחד, כשאבא שלה היה מבשר לה בקול עמוק: “הקיץ תטוסי לסאמר סקול”. “לאאאא!”, הייתה מתמרדת למשמע הבשורה, “לא רוצה שוב חוץ לארץ!”. ורוקעת.

עכשיו, שיהיה ברור: אני מדברת על שנות ה־80. מי בכלל טס לחו”ל באותם ימים, ולמי בכלל היו ריבוק חדשות או אולסטאר? הכי חו”ל שלי היה מצרים, כשאמא שלי ואני יצאנו באוטובוס מאורגן כדי לראות את מה שיישאר זיכרון דהוי בתודעה הקולקטיבית וזיכרון מדמם אצל מפוני ימית. “הנה, תעבירי רגל מעבר לגדר. עכשיו תוכלי לספר שהיית במצרים”, הציעה אמא שלי.

העברתי רגל מעבר לגדר עם נעלי הפלייט שאבא שלי נשבע שהן נראות קופי, אבל קופי כמו ריבוק, ומי צריך תוצרת חוץ אם יש לנו תוצרת הארץ כזו משובחת. גם מסיבת בת המצווה שלי הייתה בהתאם: כולם בחרו למות באותה שנה: סבא שלי צבי, וכאילו זה לא היה מספיק עצוב וקשה, כמו להכעיס, הצטרפה אליו בפער קטנטן גם סבתא דבורה, שקראנו לה “סבתא הגדולה”. כך הובאו למנוחת עולמים לא רק שניים מהאנשים היקרים לי, אלא גם מסיבת בת המצווה שלי. כלומר הייתי רוצה להאמין שכך, אבל האמת היא אחרת. האמת היא שאף פעם לא היינו טובים במשפחה שלנו בכל מה שנוגע לאירועי ענק. כאלה אנחנו: אנשים של אירועים קטנים.

החתונה שלנו מנתה 100 מוזמנים. כרבע מתוכם היו כאלה שאבא שלי ליקט מהספסלים שמחוץ לבית הכנסת של הרב נעים בשכונת הבוכרים. “לא נעים”, אמר, “אני חייב להזמין. מכיר אותם מילדות”. קיבלתי את הדין בהכנעה. בכל זאת, בת בכורה מתחתנת. כולם התייצבו באירוע השמח במוזיאון ארצות המקרא, וכך, על רחבה אחת, פיזזו בני משפחת פולטוף וצופיוף עם עיתונאים, שחקנים וחוקרים. רקמה אנושית אחת חיה לתפארת במרחק כמה פסיעות מהקטקומבות העתיקות, וכלה אחת עם שמלה שתפרה לה אשת מקצוע נהדרת, אבל עם נטייה להיעלם מחדרה במלון העולים “דיפלומט” בתלפיות. מעצבות שמלות הכלה שפגשתי הצליחו להרגיז אותי. היה נדמה לי שמחירה של שמלה שמגיעה בצבע לבן מזנק בכמה עשרות אחוזים בגלל ההקשר, כך שוויתרתי על שירותן, מה גם שידעתי שאני לא ממש יפה בתור פחזנית. 

את נעלי הכלה קניתי ברחוב יפו בירושלים. “נעליים אורתופד”, נשבע בעל החנות במבטא פרסי מתנגן, ואני מצאתי את עצמי מדדה יחפה לבמה כשהגיע תורי בקריוקי בחתונתי, כי נקרעו לי כפות הרגליים. מהבמה ראיתי את כולם: בעלי סיומת וף, חברות, חברים, בנות ובני משפחה, וגם כאלה שבאו לסמן וי. אפילו הם נראו לי שמחים. 

למה נזכרת, תשאלו, ומדוע פתאום הפכת לסורמלו? ובכן, בזכות הקורונה. אני פוגשת אנשים שמספרים בעיניים מושפלות שהם עשו בר מצווה לילד או אירוע משפחתי אחר “אבל בחוג המשפחה הקרובה ביותר וכמה חברים. המעגל הכי קרוב. את יודעת, קורונה”. אני מזהה אצלם נוסח והבעה מתנצלים, ולא מבינה למה. בואו נגיד את זה: תודה לקורונה שהזכירה לנו מהם אירועים משפחתיים קטנים, שמחים ותמציתיים.

בלי קולקציה של שמלות, בלי אוסף תסרוקות ותוספות של יונים, סוסים, שופרות, קונפטי ומלאכים שיקדמו את פני האורחים. אני לא מזלזלת, חס וחלילה, במופעי ענק, אני כן אומרת שלפעמים אפשר גם מופע סלון. בלי הרבה רעש, בלי יותר מדי קישוטים שמסיחים את הדעת, בלי תחרות על למי יש יותר גדול, בלי מתנות מופרזות, כן עם הדבר האמיתי שלשמו התכנסנו: שמחה טהורה וצרופה. מזל טוב לכל מי שחוגגות וחוגגים עכשיו שמחות תחת מה שמכונה “הגבלות”, כשמדובר למעשה בהפך המוחלט: לא הגבלות. שחרור. 

קריאה ראשונה

כל אחד מספריה של סופרת הילדים דבורה בושרי שונה מרעהו, וכולם יחד נרקמים לתמונה אחת שמבוססת על אהבת אדם. ב”חיים בא לבקר”, למשל, היא בדקה את מושג החברות, ב"עץ אבא” עסקה בקשר בין הדורות ובין האדם לטבע, בספר הפעוטות “סיפורי הבניין הקטן” היה זה המסר שיש מקום לכולם, ואם רק נרצה – נוכל לחלוק הכל, וכך הלאה. ב”טוק טוק טוק דופקים בדלת” אלו יחסי השכנות שעל הפרק, כוחו של היחיד בקבוצה וכוחה של קבוצה, גם כשהיא נרקמת במפתיע. וזו תמצית הספר, המלווה באיוריו השובבים והמחויכים של איתן אלוא: כשיעל יושבת וכותבת, הילד חיים, השכן מקומה שתיים, מקיש בדלת. חיים הוא הראשון. כמו ב”גן גורים” המיתולוגי של רפאל ספורטה, לאט־לאט הולכות ומתקבצות דמויות נוספות בביתה של יעל, עד שהזמן הופך לזמן ייחודי ומהנה.

עטיפת הספר ''טוק טוק טוק דופקים בדלת'' (צילום: גילה קפלן)עטיפת הספר ''טוק טוק טוק דופקים בדלת'' (צילום: גילה קפלן)

“טוק טוק טוק דופקים בדלת" מאת דבורה בושרי;  איורים: איתן אלוא; ספריית פועלים; מחיר: 69 שקלים

המלצתרבות

בלי לומר מילה על מצבה של החקלאות בישראל של השנים האחרונות, ובטח שבימי קורונה: משק 77 במושב תקומה בצפון הנגב הוא משק משפחתי המגדל תות תלוי, אננס, עגבניות, פירות יער ועוד. אנשי המשק מציעים חוויה חקלאית לכל המשפחה, הכוללת קטיף עצמי ואכילה של פטל מתוק, סיור בטרקטור אל הגידולים והדרכה בחממות האננס שבהן לומדים כיצד גדל הפרי האקזוטי, משלב השתילה ועד הקטיף (גילוי: שתיל אננס נותן פרי רק פעם אחת). כל משתתפת ומשתתף מקבלים בסיורי הקטיף סלסילה הביתה. עד לסוף החופש הגדול המשק מארח מדי יום (מלבד שבת), והחל מספטמבר הסיורים יתקיימו בימי שלישי ושישי. 

משק 77 (צילום: אור טרבלסי)משק 77 (צילום: אור טרבלסי)

סיור וקטיף עצמי במושב תקומה, משק 77; מחיר: 25 שקלים לסיור, 35 שקלים לקטיף, 50 שקלים לסיור משולב; לפרטים: 077-7295896