מימי אפלטון ואריסטו היה מקובל כי כדור הארץ הוא מרכז היקום, והשמש (כמו גם כוכבי הלכת) סובבים אותו. הכנסייה הקתולית אימצה את התפיסה הגיאוצנטרית הזו והפכה אותה לדוקטרינה מחייבת. אסור היה להרהר אחריה. אסור לפקפק בה, כשם שאסור היה להעלות לדיון את שאלת קיומו של בורא העולם. וכיוון ש"האמת הכנסייתית" קבעה כי השמש סובבת את כדור הארץ - גם "אנשי המדע" משחר ימי הכנסייה החזיקו בדוקטרינה זו ולא העזו לבחון את אמיתותה.

רק מחקריהם של קופרניקוס בתחילת המאה ה־16 ושל גליליאו גליליי בסוף אותה מאה, שהתבססו על חישובים מתמטיים ותצפיות, הביאו אותם למסקנה כי בניגוד ל"אמת" הכנסייתית - הארץ אינה נחה במרכז היקום אלא סובבת את השמש. קופרניקוס מת לפני שהכנסייה הספיקה להחרים אותו ואת מחקריו, אך גליליאו נרדף בידי הממסד הקתולי, ונאסר עליו לפרסם תמיכה כלשהי בתורת קופרניקוס. חלק ממחקריו של גליליאו הסתמכו על תצפיות אסטרונומיות שערך באמצעות טלסקופים שאותם פיתח ובנה בעצמו. כשרצה לזכות בתמיכת הקהילה המדעית, שלח גליליאו טלסקופים כאלו לכמה מעמיתיו.

כדור הארץ, חלל (צילום: ingimages.com)כדור הארץ, חלל (צילום: ingimages.com)


ההיסטוריונים מספרים לנו שרובם סירבו אפילו להציץ במכשיר המוזר ולבחון באמצעותו את נכונות טענותיו. בשנת 1632 הועמד גליליאו למשפט האינקוויזיציה וחזר בו מקביעותיו, לפחות למראית עין, ניצל מחרם ומנידוי, ומעלייה על המוקד, אך נותר במאסר בית תחת שמירת האינקוויזיציה עד מותו. גליליאו נאבק נגד "אמת מוחלטת". כזו הנובעת ממקור תיאולוגי, מאמונה דתית. ולכן היו רבים בימיו שסירבו להאזין להוכחות החישוביות שלו, להתבונן בתצפיותיו, אף שיכלו לבחון אותן במו עיניהם. הם סירבו אפילו לשמוע תיאוריה שסתרה את השקפת עולמם המוצקה.

המדע התפתח בצעדי ענק ב־500 השנים האחרונות, אבל בני האדם לא השתנו באמת. והשבוע נוכחנו שוב לדעת כי מי שנוטה להאמין באמונה עיוורת ב"אמת" כלשהי - לא יסכים לוותר עליה או אפילו להטות אוזן לטיעונים העלולים לסתור אותה. ועוד פחות מזה - יסכים לסכן את המונופולין שיש לו על האמת. מגיפת הקורונה משתוללת (חרף נטייתם של "אנשי מדע" הזויים מסוימים להכחיש את מציאותה). מספרי הנדבקים, שיעורי ההדבקות, מספר החולים שמצבם קשה ומספר המתים - היו אמורים לגרום כבר לכל סטודנט לרפואה בשנת הלימודים הראשונה שלו להבין כי שום דבר חוץ מסגר הדוק ומוחלט לא יעצור את המגיפה לפני שתפיל רבבות חללים.

גם ממשלת ישראל הבינה את משמעות המספרים והחליטה להדק את הסגר, אבל כאן נתקלה באלו הרוצים להתפלל כבימים ימימה בבתי הכנסת ברוב עם, בערבים המתעקשים לקיים חתונות המוניות, בסטלנים שאינם מוכנים לוותר על מסיבות החוף והטבע שלהם, ובמפגינים המוכנים, בשם הדמוקרטיה כמובן, להקריב את כל עם ישראל על מזבח מלחמתם בשחיתות. כל אחד והדת שלו. נציגי המפלגות החרדיות הודיעו שיסכימו להגביל את התפילה בבתי הכנסת רק אם הממשלה תאכוף גם איסור הפגנות. גם אם אין בכך חוכמה - צדק אולי יש כאן. במדינה היהודית־דמוקרטית אסור לגזור גזירות־דת אם אין גוזרים באותה עת גזירות־דמוקרטיה.

מפגינים משליכים גללי פרות על הכנסת, מחאת אין מצב

רק אלו שלא אכפת להם ש"תישרף המדינה" יתעקשו להתפלל בצפיפות ובדחיסות או להפגין במופקרות אם יוטל סגר מוחלט ותיאסר כל התקהלות.אבל כאן נדחק היועץ המשפטי לממשלה, הוא עצמו יהודי ירא שמיים, וקבע כי לממשלה אסור להחליט בעצמה על הגבלת ההפגנות (המכוונות נגדה), כי זה "לא דמוקרטי". נניח לרגע את השאלה אם יש צדק בדבריו, והגבלת ההפגנות צריכה להיעשות רק על ידי "גוף מקצועי" ולא בידי "גוף פוליטי". או שקביעה כזו היא בעצמה פגיעה אנושה בדמוקרטיה, כי היא שוללת מממשלה נבחרת, נציגת הריבון, שמותר לה להחליט על יציאה למלחמה בידיעה שאלפים עלולים להיהרג, את הזכות להכריז על מצב חירום בגלל המגיפה, להטיל עוצר מוחלט ולאסור כל התקהלות. נניח לסוגיה הזו לא משום שאינה חשובה, אלא משום שאסור היה בכלל לדון בה. היועץ המשפטי לממשלה קבע - ואין להרהר אחרי קביעתו.

וכשניסה השר אוחנה להעלות את עצם העניין לדיון, ולהביא מומחה משפטי מטעמו שיערער על קביעתו של היועמ"ש, הטיל מנדלבליט, בגיבוי שר המשפטים מכחול לבן, וטו מוחלט על עצם האפשרות לשמוע דעה אחרת. יש אולי גם דעות אחרות. אבל לממשלה אסור לשמוע אותן.
שני מומחים משפטיים, ד"ר אביעד בקשי ועו"ד דוד פטר, מפורום "קוהלת", ביקש השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה להביא לדיון קבינט הקורונה, כדי שיציגו לחבריו את חוות דעתם. הם טוענים כי רק לממשלה יש סמכות להחליט על קיום ההפגנות, ולא ליועץ המשפטי לממשלה. נניח גם לשאלה אם הם צודקים או טועים, אם לממשלה יש רק יועץ משפטי אחד שחוות דעתו מחייבת, או שלממשלה שמינתה אותו יש סמכות להחליט גם בניגוד לדעתו.

אמיר אוחנה בכניסה לבית המשפט (צילום: מרק ישראל סלם)אמיר אוחנה בכניסה לבית המשפט (צילום: מרק ישראל סלם)


נניח לזה, כי עוד לפני שהספיקה הממשלה לדון בסוגיה לגופה - קבע היועץ המשפטי לממשלה כי אסור לה בכלל להביא משפטן חיצוני שיביע דעתו בפניה. לא חלילה לשמש יועמ"ש חליפי. רק להקשיב לדעה אחרת, ואולי לחייב את היועמ"ש להשיב על טיעונים משפטיים הסותרים את עמדתו. כי ליועמ"ש יש מונופול מוחלט על פרשנות החוק (אף שלבג"ץ יש לעתים פרשנות אחרת). ממש כך תבעה הכנסייה, להבדיל, מונופול על האמת. ועל השאלה אם השמש סובבת את כדור הארץ, או כדור הארץ מקיף את השמש. מה שברור הוא שבישראל - הממשלה סובבת את השמש, שהיא מנדלבליט, אסור לתהות על האמת הזו. אסור לפקפק בה. אסור אפילו לשמוע דעה מנוגדת. מנדלבליט אסר על ממשלת ישראל להביט דרך הטלסקופ, שמא ישתכנעו שהאמת שהוא נלחם עליה אינה מוחלטת כל כך.

לו היה בא ראש אמ"ן לקבינט הביטחוני, ערב מלחמה, ומודיע כי "יש סבירות נמוכה למלחמה", הממשלה הייתה רשאית - אולי גם חייבת - לבקש לשמוע מומחים נוספים, לו היו כאלו החולקים עליו. לממשלה מותר לשמוע מומחי בריאות הסבורים כי מדיניות משרד הבריאות מוטעית ויש לנהל את המאבק במגיפה בדרך אחרת. לממשלה מותר להזמין יועץ כלכלי שאינו פקיד במשרד האוצר, ולשמוע את דעתו על תקציב המדינה. רק לגבי חוות דעת משפטית - אסור. כי הדיקטטורה של "השילוש הקדוש": בית המשפט העליון - היועמ"ש - והפרקליטות היא בגדר מונופול מוחלט, ואסור להרהר אחר קביעותיהם. אסור אפילו לשמוע דעה שונה. כי הם צדיקים גמורים וצודקים גמורים. ואין בהם לא רצון ולא יכולת להכיל דעה שונה.

היועמ''ש אביחי מנדלבליט (צילום: דוברות הכנסת)היועמ''ש אביחי מנדלבליט (צילום: דוברות הכנסת)


בקובץ הסיפורים "עד הנה" של שמואל יוסף עגנון יש סיפור שנדפס לראשונה ב"לוח הארץ" לפני כ־70 שנה. וכבר שם מצאתי כתוב: "...ועדיין היה אפשר לסבול, אלמלא לא היו בעלי הכוונות יורדין לתוך חייו של כל מי שחולק עליהם. חופש הדעות הוליד את הסבלנות" (בימינו היינו כותבים סובלנות - א"א) "והסבלנות ילדה את הדמוקרטיה, והדמוקרטיה אינה סובלת סבלנות. ועדיין אפשר לסבול, אלמלא כל מיני פסלנות שעושים לשם הדמוקרטיה, ואף על זה לא הייתי אומר כלום, אלמלא לא ראו את עצמם כצדיקים גמורים. או אפשר באמת צדיקים הם בעיניהם, מאחר ששכח העולם מה אמת, ונטל השקר את מקום האמת".