חוץ מהסיבוכים הרפואיים שהקורונה הביאה עמה, כאלו שילוו את המחלימים עוד זמן רב, המגיפה גם נתנה דחיפה לתהליך שהתקבע והתרחב בשנים האחרונות ושעתיד לשנות את חיינו מקצה לקצה - הבדלנות והפיצול.
כבר לפני למעלה משני עשורים אבי פרסם מאמר בעיתון "הארץ", שבו התייחס לציבור בישראל כאל קבוצות של שבטים שנבדלים זה מזה. אבא, מיכאל אתגר, היה פרופסור שחקר את עולם השיווק וניסה בין השאר לפענח את הפסיפס שמרכיב את ההעדפות הכלכליות של רבדים שונים באוכלוסייה.
הדברים שהציג הגיעו אחרי עידנים שבהם דיברו על כור ההיתוך ועל ההצלחה הכבירה של הציונות בהשלת הסממנים הגלותיים הייחודיים לה לטובת חברה אחידה וחזקה. האמירות שלו היו חלק מגל מחשבתי, שלפיו ההבדלים בין היחידות שיוצרות את הישראליות הם עמוקים, משמעותיים ובלתי ניתנים לטשטוש.
רבים כעסו אז על מה שכינו כדברי כפירה. אבל השנים חלפו, והרשתות החברתיות הציפו את השוני בעוצמה רבה יותר, עד כדי כך שהמחלוקות הגיעו לאלימות. הקורונה העמידה את הרגשות הללו למבחן תחת אש, בהליך שניתץ את המונח שאהוב מאוד על גורמים רשמיים בישראל - "אחדות". המילה הזו פופולרית במיוחד בטקסים פורמליים, מכיוון שהיא מסמנת את הנס הגדול שהתחולל לעמנו (וזה אכן היה נס בזמנו).
אלא שלמרבה הצער, מגיפת הקורונה שהכתה בנו המחישה לכולנו שהישראליות שהתרפקנו עליה והתגאינו בה כמעט מתה. נכון להיום, אזרחים רבים מסרבים לקבל את המרות המרכזית ולבצע את הפעולה הנדרשת לטובת הכלל, אלא אם היא משרתת את הסקטור שאליו הם משתייכים.
הנתק עמוק ומקיף. הנה, לדוגמה: חלק מהציבור החרדי לא רואה את עצמו ככפוף לחוקים שמחייבים את הציבור, אם הם מתנגשים עם הוראות הרבנים. ודוגמה נוספת: השמאל, או יותר נכון גוש האנטי־נתניהו, בז לתחושות של רוב הציבור שלפיהן ההפגנות הן בגדר התקהלות אסורה, שמסוכנת בריאותית, ומתמיד בהן בזמן שנאסר על שומרי מסורת להתפלל בבית הכנסת ונאסר על אחרים להתגודד.
ההפגנות, שהן עניין עמוק של הגדרה עצמית עבור חילונים, משכילים, בני המעמד הבינוני פלוס, מעוררות רגשות אלימים בקרב תומכי ראש הממשלה, שמרגישים שהפעולות הללו בתקופה הזו פסולות. תומכיו של ראש הממשלה סבורים ששימוש בכוח הזרוע הוא תקין, אף על פי שהנזק ברור וקשה.
וזה ממשיך: באוכלוסייה הערבית מסרבים להימנע מאירועי שמחות המוניים, אף שברור שזה נוגד את האינטרס הציבורי ואת ההנחיות הממשלתיות ושבמעשיהם הם עלולים להדביק רבים. אחד השיאים בבוז לתקנות נרשם השבוע, כאשר כמה עשרות אנשים פרצו לבית חולים בצפון הארץ, חטפו גופה של מנהיג רוחני חשוב וערכו את הלווייתו בטקס המוני, כל זאת בניגוד להנחיות ובאזור מוכה קורונה.
מיותר לציין שכל חולה קשה מעמיס על בתי החולים, ומכאן על כלל הציבור, ולכן כל פעולה שעלולה להפיץ את הווירוס שנעשית בידי חילוני, חרדי, ערבי, יהודי, בן דת אחרת, ימני או שמאלני, עשויה לפגוע בכולנו, בלי הבדל דת, גזע או מין.
אינני מבקש חלילה לקבוע מה חשוב יותר ממה, אלא רק להמחיש את האגואיזם, שהיה לתכונה הדומיננטית העדכנית. כל רובד בחברה מסרב להרפות ולהימנע ממה שנראה לו כקריטי להגדרה העצמית שלו, גם במחיר של פגיעה ביתר האזרחים.
מה הפתרון? להערכתי לא ירחק היום שבו המדינה כשם שאנחנו מכירים תתפרק, והאחריות תעבור ליחידות עירוניות מורחבות. זה כבר קורה. ויש בזה היגיון. מדוע התושבים בבני ברק, ביהודה ושומרון ובתל אביב צריכים להיות כפופים זה לזה ולחוק הומוגני אחד, כשהקשר המעשי בין האזורים הללו רופף עד מאוד? מדוע עליהם לממן זה את זה כשהרצונות שונים כל כך? בדרום, בצפון, במזרח ובמערב - כל סקציה תנהל את ענייניה, חינוכה, תרבות הפנאי שלה, התחבורה ומערכות הבריאות המקומיות שלה לפי צרכיה, משאבי האוכלוסייה ורצונם. כך, השלטון המרכזי יעסוק בענייני ביטחון ותשתיות לאומיות בלבד.
השאלה מה נכון יותר: states united או united states מלווה במשך שנים את ההיסטוריה האמריקאית, כשבמרכזה הדיון בסוגיית עוצמתו של הבית הלבן. נדמה לי שהגיעה העת לעסוק בשאלה הזו גם בישראל, כי אנחנו כבר מזמן אסופה שבטית שנתפרה יחד על אתוס שבמרכזו החשש מאויבים משותפים, וייתכן שבשלב הזה אין הדבר מספק כדי להחזיק אותנו ביחד.