1. בחודש אוגוסט 1956, לפני 64 שנים, התרחש אירוע חגיגי בשכונה שלנו. הילדודס השובבים עמדו פעורי פה כשהגיעו מכוניות מפוארות, שמהם יצאו אנשים חשובים, בראשם יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק, כדי לחנוך את הבניין בעל השם המכובד "בית הפארבנד על שם המלין", שתקעו לנו על המגרש שבו היינו משחקים.

היו לנו ויכוחים אם לתקוף את הפולשים עם פצצות מים, פצצות סירחון, או פצצות עשן, אבל האימה מהשוטרים שהגיעו לאירוע וגם הפחד מההורים גרמו לנו לעמוד בשקט. בכל זאת לא יכולנו להתאפק, וסחבנו משולחנות הכיבוד ופלות, עוגיות ובקבוקי טמפו ותסס בכמויות מסחריות, שאת חלקם העברנו למרתף הבניין שלנו, שיהיה מלאי לימים הבאים.

נזכרתי באירוע החגיגי הודות לדני רכט, ששולח לי לאחרונה קטעים מאירועים היסטוריים שאירעו בתל אביב ומתפרסמים באנציקלופדיה העירונית. לאלו שלא מכירים את ההיסטוריה של העיר תל אביב, כדאי להזכיר שאזור כיכר המדינה היה שכוח אל בשנות ה־40 וה־50 של המאה הקודמת. כל השטח היה מלא קוצים ודרדרים, פה ושם היו כמה עצים. בימי החורף הכיכר הייתה הופכת לאגם עם צפרדעים וראשנים, ובלילות היה האזור מלא בתנים מייללים, ולהסתובב עם רדת החשיכה היה פחד מוות.

באינפורמציה ששלח לי דני רכט נאמר שאת בית ליסין ובית המלין, השוכנים בפינת הרחובות ויצמן וזכרון יעקב, תכנן האדריכל אריה שרון, מה שגרם לי לחייך חיוך גדול, ולהיזכר בהיכרותי עם שרון שהתרחשה במשרדיו ברחוב הירקון, 16 שנים מאוחר יותר.

באותה תקופה עבדתי קצת בדיג עם אורי, בנו של אריה. בלילות הייתי מסתובב עם אלדר, הבן הבכור של אריה, שגם הוא אדריכל ועבד במשרד של אבא שלו. ערב אחד ישבתי עם אלדר, עמוס קינן ויגאל תומרקין בבר "פורטו ריקו" ברחוב דיזנגוף. הייתי במצוקה כספית, ומצבי הכללי היה מחורבן. תוך כדי שתייה שאלתי את אלדר הג'ינג'י החביב אם יש לו איזה חובות אבודים מאנשים שעשה להם עבודה ולא שילמו לו, ואולי אני אצליח בדרך ממזרית כזו לגבות את החוב תמורת אחוזים. כיום זה נשמע כמו סיפורי מאפיה, אבל אז בבר עם אלכוהול בראש זה נשמע נורמלי לחלוטין.

אלדר הנהן, נתן לי שם של אדם, את סיבת החוב והזמן שעבר מאז ביצע עבורו את העבודה. סיכמנו בעל פה שאני רכשתי את החוב. המוח היצירתי שלי הבריק. עשיתי לבעל החוב תרגיל חצי מלוכלך, שגרם לו להחזיר את החוב לאלדר במהירות שיא.

מאחר שמשרד האדריכלים שרון היה מהגדולים והחשובים בארץ והכל התנהל בו על פי חוק, את ההכנסה מבעל החוב רשמו בספרים, והצ'ק שנכתב עבורי היה מחויב בחתימת אריה שרון. הוא רצה להכיר את הברנש שגבה את החוב האבוד, שהוא גם שוליית הדייג של בנו אורי.

הגעתי אחוז חיל ורעדה למשרדו של אריה. המזכירה הכניסה אותי לחדרו המפואר. הג'ינג'י גבה הקומה חייך לקראתי חיוך גדול. המזכירה שלו נתקעה במקומה עם מבט תמה, למה הפושטק מגודל השיער שנראה כמו ביטניק זוכה ליחס לבבי כל כך. אריה שרון הרים קולו וביקש ממנה לעוף מהחדר כדי שתהיה לו קצת פרטיות, ומאז אותו יום נעשינו ידידים.

כדי לא לתת חומר לשונאיי לא אספר מה היה התרגיל שעשיתי כדי לגרום לבעל החוב לשלם אותו.

 2. בית ליסין היה מרכז תרבותי נפלא, עם אולם הקרנות שבו ראינו את מיטב הסרטים של שנות ה־50 וה־60. מאחר שהיינו תפרנים, התפלחנו לאולם בשיטות ממזריות, מנסים להתחמק מעיניו הבולשות של הסדרן בדיחי והמקרין אפרים.

כשהמקרין היה קולט אותנו חודרים לאולם מהחלון הענק שהיה בצדו הצפוני, הוא היה מדליק את האורות ומפסיק את ההקרנה. הסדרן בדיחי היה רודף אחרינו בצרחות ומגרש אותנו. לימים הגענו ילדי השכונה להסכם עם הצמד בדיחי־אפרים, שניכנס בלי תשלום לראות את הסרטים בתנאי שנתנהג יפה ולא נפריע בזמן ההקרנה. גם זה סוג של פרוטקשן, יאמרו המנוולים דורשי רעתי.

בית לסין ז''ל (צילום: נתן זהבי)בית לסין ז''ל (צילום: נתן זהבי)

בקומה השנייה של בית ליסין היו חלונות זכוכית ענקיים. בקומה זו היו נערכות החזרות של להקת הריקודים של יונתן כרמון, שם רכשנו הילדודס את התחושות הראשונות של גיל ההתבגרות, כשעמדנו מתחת לחלונות, מחכים שבנות הלהקה היפהפיות יעשו סיבובים שהרימו את החצאיות שלהם למעלה באוויר. ואנחנו, ממזרים קטנים, הצצנו להן, ואלוקים ישמור עשינו "מציצים" לפני הסרט של אורי זוהר.

באותם ימים הסרטים היו מוקרנים במכונת הקרנה, והפילמים שבהם צולם הסרט היו בחלקם נקרעים. אפרים המקרין היה זורק את שאריות הפילם, ואנחנו היינו אוספים אותם, והופכים אותם למרכיב העיקרי בפצצות עשן שאותן הכנו לצורך מעשי קונדס.

בקומה הראשונה של בית ליסין הייתה מסעדת פועלים גדולה, ובחצר האחורית של המסעדה היו מניחים את הבקבוקים הריקים לצורך החזרתם. הילדודס שהיו תפרנים בני תפרנים היו מדי פעם לוקחים בלי לשאול כמה ארגזי בקבוקים ריקים, מעבירים אותם בבודדים למכולת השכונתית של אדון אקרמן וגובים את דמי העירבון. ילדודס שובבים.

פעם בשבוע היה מתקיים באולם הקולנוע של בית ליסין ערב שירה בציבור עם עמנואל זמיר, למדתי שם את כל שירי ארץ ישראל הישנים והטובים. מאוחר יותר הפך האולם לתיאטרון בית ליסין, ומסעדת הפועלים הפכה לקפה־מסעדה מודרני.

בצדו האחר של הבניין הייתה ספרייה עירונית גדולה, שאותה ניהל יחיאל מוהר (מר), אביו של המשורר והכותב הנפלא עלי מוהר. בספרייה הזו ישבתי מאות שעות. למרות ענייני השובבות ו"הפרוטקשן" של גיל הילדות, הייתי גם תולעת ספרים, ובספרייה הזו רכשתי כמויות אדירות של ידע ותרבות, שהיו בעבורי תחליף לבריחות התדירות שלי מבית הספר.

אני יכול להפליג במחשבות ובדמיון ולספר עוד מהדברים הנפלאים שקישרו אותי עם בית ליסין ובית המלין, אבל אסתפק בעוד דבר אחד חשוב. לפני 23 שנים חזרתי לספרייה, שכבר לא הייתה והפכה לאולפני רדיו ללא הפסקה. זו הייתה סגירת מעגל שהפעימה אותי: מזהבי השובב שהפך לפושטק שהפך לביטניק - הפכתי לזהבי עצבני, שדרן רדיו עטור פרסים. לא ייאמן אך יסופר.

באחד הימים עברתי ברחוב ויצמן וראיתי שמורידים את השלט בית ליסין. צילמתי, כאבתי. לפני כשלוש שנים החלו כלים כבדים להרוס את בית המלין. צילמתי, כאבתי. בשנתיים האחרונות הרימה חברת אלקטרה בנייה על החורבות שלו מגדל ענק שעדיין נמצא בבנייה.

בקרוב יתחיל פרויקט פינוי־בינוי שיהרוס את הבית שאליו חזרתי אחרי מות הוריי. זה גורם לי לחרדות קשות. תל אביב של פעם נמחקת, במקומה מתרוממת באוויר עיר של מגדלים. אנחנו, בני הדור של השובבים שאהב לחיות בחצרות, ברחובות, להשתולל, להשתובב ולעשות תעלולים, הולכים ונעלמים לטובת דור ילדי המחשב והאייפון. אין יותר משחקי ג'ולים, קלאס, גוגעלך, סטנגה. אין יותר קרבות עם רוגטקות ופצצות מים ועשן בחצרות וברחוב. היום הכל במסכים.

אני מפזם את השיר של אביב גפן "אנחנו דור מזוין", ונזכר ב"דור האספרסו" ונזכר באמירתו של השומר הראשון אברהם שפירא שאמר "זה נוער זה? זה חרא". ועם כל בליל הזיכרונות הזה אני יושב מול החלון, מביט על העצים שייעקרו בעוד זמן קצר, מקשיב לציוץ הציפורים שייעלמו וינדדו בקרוב למקום שבו עדיין לא עקרו את העצים הוותיקים. 