אם בשל אווירת הבחירות הלוהטת שנשבה מכיוון ארה"ב, ואם בשל העובדה שבנימין נתניהו סוף סוף גיבש בינו לבין עצמו את תוכניותיו, השבוע הושק גם אצלנו סרטון התעמולה הראשון. הראשון לבחירות סבב ארבע, כלומר, אם לשפוט על פי הסרטון: הסגר הוא הצלחה, באירופה מחקים אותנו, ואיזה טיפשים יאיר לפיד ונפתלי בנט שהעזו לומר שהסגר השני הצביע על כישלון.

נתניהו בפתח הקבינט: "הסגר הוא הצלחה אדירה"

העריכה היא כמובן מניפולטיבית, מכיוון שבזמן שלפיד ובנט טענו שחוץ מישראל אף אחד אינו נכנס לסגר שני, זה בהחלט היה נכון. כזכור, על הסגר השני הוחלט אצלנו בספטמבר, אחרי שתוכנית הרמזור מוסמסה ביולי לבקשת המפלגות החרדיות, ואחרי שבאוגוסט המגזרים רקדו בחתונות, ותוך ימים הגענו למקום הראשון בעולם בהדבקות. אז כן, סגר תמיד עובד, כי הוא אמצעי קיצוני, ועכשיו כשרוחות החורף כבר נושפות בעורפינו, גם באנגליה ובצרפת נכנסים לסגר שני. האם זו תהיה הצלחה כשנמשיך להתנהל בכאוס ונגיע לפני כולם גם לסגר שלישי? תלוי בעורכי הסרטונים.

קשה להימנע ממידה מסוימת של קנאה בביביסטים שרופים בימים אלה, כי הם כנראה היחידים שמסוגלים עוד לסבול את טחינת המוח, ההיגיון המעוות והמניפולציות. מי שמאמין לא מפחד, אבל הבעיה היא שרוב הישראלים כבר מזמן לא מאמינים - ומפחדים מאוד. לאן אנחנו הולכים עם הקורונה, ועם עולם שבו רבים מדי חושבים שמשתלם לתחמן (גם בבחירות) כי תמיד אפשר לשחק עם העובדות?

הרי אנחנו בוחרים ממשלה כדי שהיא תפתור לנו בעיות. אבל הבעיה המרכזית שמוטחת בפנינו שוב ושוב מאז פרוץ הקורונה אינה נפתרת מחוץ לסרטונים המתוחכמים. נהפוך הוא, היא רק מעמיקה עם השנים. זה לא רק הפילוג, אלא גם הבדלנות המגזרית, שמעיבה על היכולת שלנו להתנהל. עם כל הכבוד לטראמפיזם, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתנהל לפי סט עובדות אלטרנטיביות. מתי שכחנו שישראל אינה אמריקה, ושסודנו טמון ביכולת להיות קטנים וחכמים?

חוקים משלהם

מאז שיצאנו חלקית מהסגר השני המוצלח שלנו, החברה החרדית והחברה הערבית החליפו מקומות. נכון לשעת כתיבת שורות אלו, שיעורי ההדבקה מאמירים אצל הערבים ויורדים בערים החרדיות. אבל בלי קשר לנתונים הרגעיים, מדובר בשני מגזרים ששיעור העוני בהם גבוה, שמתנהלים עם חוקים משלהם, ומאתגרים את עתיד החברה הישראלית. בכל פעם שרוצים לאכוף את הכללים על אחד מהם, פורצת שערורייה, ושאר האזרחים שומרי החוק אמורים לקבל זאת ולהתחשב בהם.

שתי תקריות שהתרחשו בצל הבחירות בארה"ב השבוע מספרות הכל בקליפת אגוז. הראשונה היא סאגת הקנסות על מוסדות חינוך שמפירים את כללי הקורונה. לנוכח המציאות הכאובה בחלק מחצרות החסידים, עלתה בקבינט הקורונה הצעה צודקת לנקוט מדיניות קנסות. קנס של 20 אלף שקל למוסד שמפר את ההנחיות, וכפל קנס אם הוא מפר אותן בפעם השנייה. העסקנים החרדים שמעו על היוזמה - והתפלצו. ביהדות התורה כבר התחילו להחמיא לבנט ולאיים להצביע נגד נתניהו, ובש"ס התרעמו בדרמטיות. מיליון כותרות עפו באוויר, ומשום מה אף אחד לא שאל למה בכלל שמישהו יילחם בחירוף נפש להורדת הקנסות במחצית, אם הוא מתכוון למלא אחר ההנחיות.

התקרית השנייה אירעה במשולש, בזמן סיור של חברי הרשימה המשותפת ושר המשפטים אבי ניסנקורן, במטרה לפתור בדרכי נועם את בעיית הבנייה הבלתי חוקית בערים הערביות. בזמן שהמשלחת המכובדת ישבה עם ראשי הרשויות, התקבלה הודעה על כך שמבנה בלתי חוקי נהרס בטירה. חברי המשותפת כמעט יצאו מדעתם מרוב זעם. שוב פגעו להם באגו השברירי ממילא. אבל אז התגלו פרטי המקרה: המשטרה היא שהרסה את המבנה ללא קשר לבנייה הבלתי חוקית דנן, אלא משום שהוא היה שייך לארגון פשע ושימש לאימוני נשק. אז על מה בדיוק הכעס? הרי מי שנפגעים מהפשיעה במגזר הם האזרחים הערבים, לא?

הפלונטר הפוליטי שהפך לפלונטר קורונה מכריח אותנו להכיר במסקנות הברורות. הפוליטיקה של היום בנויה על תחמנות. היא לא מבוססת על רוב אמיתי ולא פותרת בעיות בחברה הישראלית, אלא מנציחה ומעצימה אותן לצרכיה. מדוע להמשיך לדשדש באותם הוויכוחים שהביאו אותנו לכאן? 

כשהתחלואה עולה במגזר החרדי, בימין חוגגים עם "אמרנו לכם שהערבים אשמים"; כשהיא עולה במגזר החרדי, מחנה המרכז־שמאל מקונן על הברית המושחתת של הליכוד עם הדתיים; וחוזר חלילה. הבעיות מחמירות והפערים נשמרים.

חרדים מתפללים בבני ברק (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)חרדים מתפללים בבני ברק (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

מאחורי ההצלחה

בתקופת הקורונה יצאנו לגמרי מאיפוס, אבל כמעט אף אחד לא מטריד את עצמו בשאלה החשובה מכל: איך חוזרים מכאוס לסדר. בצל הסנסציות, התגמדה השבוע גם הצעת החוק של יפעת שאשא ביטון וגדעון סער. הם מציעים שכדי לפתור את משבר האמון הקשה בין העם לנבחריו, מחצית מהח"כים ייבחרו על בסיס אזורי ולא מתוך מפלגות, כדי להבטיח ייצוג הולם יותר לכל האוכלוסיות.

בין שזהו השינוי האידיאלי ובין שלא, מן הראוי שהדיון בעניין יתחיל לתפוס אצלנו מקום. צריך לבדוק, למשל, אם השיטה החדשה תמנע מהעסקנים החרדים לדאוג לראשי החצרות במקום לבריאות המגזר. עד כמה המגזר הזה מיוצג כשברקע שיעור היציאה בשאלה נמצא במגמת עלייה, על אף הקשיים העצומים הכרוכים בכך? צריך גם לבדוק אם השיטה החדשה תאפשר ייצוג הולם לאזרחים ערבים. בינתיים הם צריכים להסתפק בפרובוקטורים שמגוננים על משפחות פשע, מהללים מחבלים ומצביעים נגד הסכמי שלום, כשברקע הפערים נשמרים.

בינתיים, מאחורי הקלעים של ההצלחה המסחררת של הסגר השני, החנויות טרם נפתחו. הבעלים של חלקן שרפו ברחוב את הסחורה שפג תוקפה, ומי שעלה בידו - עבד למרות האיסור. מכוני יופי, מספרות, טיפולים אלטרנטיביים - רבים מהם פעלו בשבועות האחרונים בשחור. אם לנבחרים מותר לתחמן, להם בטח מותר. הרי הם לא מתפרנסים מסרטוני תעמולה והם צריכים לאכול. גם אותם לא ברור מי מייצג, אם אף אחד לא מבטיח להם דבר מעבר למענקים מזדמנים שלא מכסים את המינוס, כשבליכוד עסוקים בעיכוב תקציב המדינה מסיבות פוליטיות ומשפטיות. יש כאוס, ויש מי שנוח לו כרגע לפעול בכאוס ולקרוא לו הצלחה, ולעזאזל העסקים הקטנים.

כשהתחמנות הופכת לשגרה, היא פשוט מפסיקה לעבוד. ההישג האמיתי של הסגר לא היה בהורדת התחלואה, אלא בכך שמרבית האזרחים בחרו להיות בסדר ונשמעו לו. באווירה של היום, זה לא מובן מאליו. החוכמה היא לנהל רמת תחלואה סבירה ללא סגר, וספק אם נצליח לעשות זאת גם בפעם הבאה, אלא אם הפוליטיקה תשתנה. בעולם שבו מנהיגים מדגימים שמשתלם לתחמן ולשקר, כמה זמן ימשיכו אלה שהם בסדר להיות בסדר?