בבוקר למחרת מותו של דייגו ארמנדו מראדונה, בחר הצהובון הבריטי "דיילי סטאר" להקדיש את השער האחורי שלו לתהייה מה היה קורה אילו הייתה מערכת שיפוט בווידיאו (VAR) ברבע גמר גביע מונדיאל 1986, עת כבש הכדורגלן האגדי את השער המפורסם בידו. מיד נשוב למה שזכה לכינוי "יד האלוהים", אבל קודם כל כמה מילים על מוסר.
לכאורה ניהול דיון על מוסר בעת טקס האשכבה של מראדונה הוא קצת כמו ניהול דיון על פמיניזם עם גואל רצון, אבל בעיניי הוא דווקא מתבקש: כי הגול ההוא עם היד הפך מאז לשנוי במחלוקת לא בגלל טעות השיפוט (שהרי ברור שמדובר בשער שנכבש כתוצאה מנגיעת יד מכוונת), אלא בגלל התוקף המוסרי שניתן לו.
עבור האנגלים, לא בלי מידה של התנשאות צדקנית ואף גזענית, היה השער ההוא במשחק מולם הוכחה לעליונותם המוסרית. המשחק שהמציאו נשדד מהם באופן בלתי־ספורטיבי. היו לא מעט פרשני כדורגל באנגליה שטענו ברצינות תהומית שאפילו תופעת ה"צלילות" ברחבה, מקורה בפתיחת הליגה האנגלית לזרים: הן נער מקומי שהתחנך באנגליה לעולם לא יעלה על דעתו לפגוע בקדושת הפייר־פליי!
לא הייתי נדרש לנושא הפייר־פליי, אלמלא קדם לו גם פור־פליי: העובדה שהאנגלים נאמנים לכללי המשחק ההוגן מתבססת בעיקר על כך שהם אלה שכתבו אותם. הם אלה שמשלו בעולם - נישלו, חמסו, בזזו ורצחו בשם עליונות מוסרית נוצרית ולבנה, בעודם דנים בכובד ראש בסוגיות אתיות מעל כריך מלפפון וכוס תה של השעה חמש.
בטרם יתקבל רושם לא נכון, אבקש מהמשרת האישי שלי למלא מחדש את ספלוני התה שלנו ואבהיר כי אין מדובר בטור של שנאה לממלכה המאוחדת (אחד האזורים על הגלובוס שבהם אני דווקא מרגיש בבית) ובוודאי לא לתושביה: התמזל מזלם לכבוש את העולם מקצה לקצה, להתבוסס בעושר ולפתח רגש של אדנות כלפי רוב יושבי תבל. אם לנו היהודים הספיקו מספר מלחמות וכמה פרסי נובל כדי להוכיח שיש "ראש יהודי", שוו בנפשכם מה היה קורה לו היינו שולטים על אימפריה שעליה השמש אינה שוקעת. עוד רקיק, חברים?
ברשותכם נמשיך: החוק, כלומר תרגום של המוסר לכלי שלטוני, נכתב בידי מי שרצה להגן על הסדר החברתי הקיים, מי שנהנה ממנו - בדרך כלל העשיר והחזק. לא מדובר באלפיון העליון, אלא דווקא ברובנו - ההולכים בתלם.
לא בכדי נבחר הדימוי האחרון. אני נתקל בו לאחרונה יותר ויותר בשיחות עם חברים, אנשים ישרים וטובים שלא מבינים איך מישהו מעז לכנות אותם "פריבילגים", כשהם עבדו קשה עבור כל מה שהשיגו בחייהם. ההורים עודדו אותם להצליח, להצטיין ולסיים את התיכון עם בגרות טובה. הם שירתו ביחידות הכי קרביות בצבא, הלכו למילואים כשקראו להם ורובם עובדים 12 שעות ביממה כדי להישאר בחלק הגבוה של מעמד הביניים, זה שבו לכל ילד במשפחה יש חדר, לכל הורה רכב, וחופשה משפחתית בחו"ל עבורם היא שגרה שצריך אירוע בסדר הגודל של הקורונה כדי להפר.
את כל אלה כמובן אפשר היה להכפיל אלמלא היו מגיעים כבר לתקרת המס, זאת שמכריחה אותם להיפרד ממחצית שכרם לטובת צמצום פערים. אז איך זה שהם - שנתנו למדינה כל כך הרבה ולא ביקשו דבר בתמורה - נקראים "פריבילגים"?! המבחן הוא די ברור: אם הליכה בתלם - לימודים, צבא, אוניברסיטה, עבודה, קריירה - מביאה אותך לאזור הנוחות של החיים, זה אולי לא הופך אותך לבעל זכויות יתר, אבל זה בהחלט הופך אותך למי שכדאי לו לשחק את המשחק על פי הכללים ולא לערער עליהם.
אבל מה קורה כשהדרך היחידה להצליח בחיים היא לא על ידי הליכה בתלם? מה קורה כאשר נפגשים בבית המשפט שופט שדרכו לכס השיפוט רצופה בלעשות את הדברים הנכונים - ומולו נאשם שדרכו היחידה להתקדם כלכלית ומעמדית הייתה לערער על "השיטה"?
זו, אם תרצו, הסיבה שהמפגינים נגד בנימין נתניהו בטוחים באמת ובתמים שהם מוחים בשם המוסר, תובעים צדק ומגינים בגופם על הדמוקרטיה, בעוד בעצם הם מפגינים כדי לשמר את השיטה שהפכה אותם למי שנמצאים בצד המרוח של הפרוסה (זה לא אומר בהכרח שהם טועים, אבל זה בהחלט אומר שהזעם הקדוש שבוער בהם מונע דיון ענייני בתפקודו של ראש הממשלה).
נכון: נסיבות מקילות, טובות ככל שתהיינה, הן לעולם לא תירוץ לפשע. ממש כשם ששער שנכבש עם היד היה צריך להיפסל, אבל העובדה שבכל העולם הריעו למראדונה היא הסיבה לכך שנתניהו מתחזק דווקא על רקע המחאות נגדו. יש לו תומכים שיודעים בדיוק מה שווה "התכשיט" שלהם, אבל ימשיכו להצביע עבורו - רק כדי לראות את מי שניסחו את החוקים יוצאים מדעתם בניסיון להבטיח את המשך הסדר שהקנה להם את מעמדם: נתניהו הוא המראדונה שלהם.