האזינו לטור של קלמן ליבסקינד

מה משותף לשמואל כצנלסון, ליצחק אליעזר פרנקל, ליעקב גרינברג, לחיים גולדמן, לאנה קלוץ, לרחמיאל כץ, לאברהם אבא גליקסברג, לבר איפ, לרחל חוולס, לזאב פרידמן, לישראל שלום וייס, ליצחק וקטרוזינה רובשוב וליעקב שטול? ובכן, כולם חיו בעשורים הראשונים של המאה שעברה באירופה, ולכולם היה חשוב לשלוח את כספם הנה, לארץ ישראל, כדי לרכוש כאן אדמות. רוב עסקאות הרכישה המדוברות התבצעו בימים של פרעות ודמים, ימים שסביב פרעות תרפ"ט־1929 ופרעות 1936־1939. כשהקרב על הארץ ניטש, כשיהודים נרצחו על ידי ערבים, וכשהאחרונים דרשו למנוע עלייה יהודית ולאסור מכירת קרקעות ליהודים, הרקע למעשה הציוני של אותם יהודים מלודז' ומוורשה שבפולין ומקובנה ומנוישטאט שבליטא - היה ברור.

עוד שתי עובדות מחברות בין כל היהודים - ומדובר ברשימה חלקית - ששמותיהם צוינו בשורות שלעיל. הראשונה, שכולם נרצחו על ידי הנאצים, ועד כמה שידוע לא השאירו אחריהם קרובי משפחה. השנייה, שאותה אנחנו חושפים כאן, שמדינת ישראל מכרה את הקרקעות שהם רכשו מערבים, בגליל ובעמק - לעתים חלקה של דונם אחד, לעתים של 20 דונם - בחזרה לבעלים ערבים.

לאיש הציבור שניסה לעניין אותי לפני כמה חודשים בסיפור הזה, איש שעד כמה שאני יודע נמצא פוליטית שמאלה מהמרכז, היה חשוב שהוא לא יתגלגל לוויכוח הרגיל שבין יהודים לערבים, וגם לא לדיון על כן או לא גזענות.

"זה לא העניין", הסביר. "יש כאן שאלה אחת בלבד. האם יהודים שקנו אדמות שהיו בבעלות ערבית לפני השואה, ועשו את זה מטעמים ציוניים, היו רוצים שאחרי שנרצחו, אדמותיהם תוחזרנה בחזרה לבעלות ערבית. לצערנו, אנחנו לא יכולים לשאול אותם, אבל אני מוכן להעריך שאם היינו מספרים להם אז, כשהיו בחיים, שזה מה שעתיד לקרות עם האדמות שלהם בגליל או בעמק יזרעאל, בשדות חקלאיים ליד עפולה או ליד פוריה, הם היו עונים לנו שלא לשם כך הם רכשו את הקרקע. וזה מבחינתי כל הסיפור".

בין השנים 2006־2017 פעלה בישראל "החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה". החברה, בבעלות מלאה של מדינת ישראל, פעלה מכוח חוק מיוחד שחוקק במטרה "לפעול להגברת הפעולות לאיתור נכסים הנמצאים בישראל, שיש יסוד להניח כי בעליהם נספו בשואה, ולאיתור היורשים... ולהשיב נכסים אלה ליורשים ולבעלי הזכויות שאותרו". עוד הדגיש החוק, שמגמתו "להביא לכך שנכסים כאמור... אשר היורשים ובעלי הזכויות האחרים בהם לא אותרו, למרות מאמצים שנעשו לאיתורם, ישמשו למטרת סיוע לניצולי שואה, וכן למטרות של הנצחת זכר השואה, הנחלתו לדורות הבאים והנצחת זכרם של הנספים בשואה".

"החברה להשבה" נולדה אחרי פעילות חשובה של ועדת חקירה פרלמנטרית, שבראשה עמדה ח"כ קולט אביטל, ושהגישה את מסקנותיה בשנת 2005. לפני כשלוש שנים, עם פירוקה, עברה הסמכות לטפל בנכסים של נספי שואה הנמצאים בישראל לאפוטרופוס הכללי שבמשרד המשפטים. הן בחברה והן במשרדי האפוטרופוס, נעשו ועדיין נעשים מאמצים גדולים "לשדך" בין נכסים שהותירו אחריהם נרצחי השואה לבין קרובי משפחתם של האחרונים. 

קולט אביטל (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)קולט אביטל (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

בדרך כלל מדובר בקרובים רחוקים מאוד. כמעט תמיד מדובר במי שכלל לא ידעו על הנכסים הללו. בחלק מהמקרים מניבים החיפושים תוצאות. במקרים רבים אחרים, כשלא ניתן לאתר קרובי משפחה, מוצעים הנכסים למכירה.

 על כמה קרקעות אנחנו מדברים? עברתי בשבועות האחרונים על פרטיהן של כל הקרקעות שהוציאה המדינה למכירה במכרז בעשור האחרון, ושבאמצעותן מכרה את האדמות שרכשו נרצחי השואה. מדובר בסך הכל בלמעלה מ־130 חלקות קרקע. כל חלקה והגודל שלה. לעתים מדובר בדונם אחד, לעתים בעשרות דונמים.

כחמישית מהאדמות הללו הועברו בסופו של הליך לידיה של "הימנותא", חברת בת של הקרן הקיימת לישראל. כמעט בכל השאר זכו אנשים פרטיים, או חברות שניגשו למכרז. אחוז גבוה למדי מהקרקעות שבהן אנחנו עוסקים נמצאות באזור עמק יזרעאל, בעפולה ובסביבתה. אחוז גבוה נמצא גם באזור שמקיף את המושבה פוריה, לא הרחק מהכנרת. באזורים האלה בעיקר מתרכזות רוב הרכישות של רוכשים שאינם יהודים.

זה המקום לפתוח סוגריים לטובת סיפור שבתוך הסיפור. כשעברתי על רשימת רוכשי האדמות הערבים בגליל ובעמק, זיהיתי שם אחד שאני מכיר. מוחמד מוקארי. מוקארי רכש אדמות בסדרה של מכרזים של "החברה להשבה", כמעט כולן אדמות חקלאיות, והשקיע בעסקאות הללו סכומים גבוהים במיוחד. את שמו של מוקארי, איש עסקים מכפר כנא, אני מכיר מתחקיר שפרסמתי בעבר לגבי מכרז קרקעות שטלטל את עפולה לפני כמה שנים. הנה תקציר קטן, לטובת מי שלא זוכר.

לפני כחמש שנים פרסמה רשות מקרקעי ישראל מכרז לחכירת מגרשים לבניית 45 יחידות דיור בעפולה. מהומה גדולה התעוררה בעפולה, כשנפתחו מעטפות המכרז והתברר כי יותר מ־300 איש, ובהם רבים מבני עפולה, הגישו הצעות, והזוכים כולם באו מקרב ערביי האזור. תושבים בעפולה, שארגנו הפגנות ומחאות, הביעו את חששם לצביונה היהודי של עפולה, לצד חשש נוסף שמישהו עומד מאחורי ההצעות של אותם ערבים שזכו. בדיקה של מסמכי המכרז גילתה אז נתון מדהים. עבור כל אחד מהמגרשים הדו־משפחתיים שעליהם נערכה התמודדות, הוגשה הצעה אחת גבוהה, שבדרך כלל גם זכתה, על סך 255,555 שקל בדיוק.

עיון מעמיק במסמכי המכרז העלה כי לא מדובר רק בעשרות הצעות זהות, אלא שהמציעים הזהים הקפידו גם לא להגיש שתי הצעות זהות על אותו מגרש. עבור כל ההצעות הם הגישו כתב ערבות זהה, על סך 35 אלף שקל, שברוב המקרים היה גבוה ממה שנדרש במכרז, כשכל כתבי הערבות מוצאים באותו יום, ובאותו סניף של בנק מרכנתיל בכפר כנא, יישוב שחלק מהמציעים מתגוררים הרחק ממנו. הזהות בין ההצעות בלטה עוד יותר על רקע העובדה שהמגרשים שהוצעו שונים בגודלם, ושונים במיקומם, ולפיכך אמורים היו להיות שונים גם בערכם.

מהר מאוד התברר שקבוצה גדולה מבין מגישי ההצעות במכרז נשענה על איש אחד, אותו מוחמד מוקארי. למוקארי יש משרד מהנדסים גדול, וכל הקבוצה שריכז, כך נטען אז, הם קרובים שלו, חברים שלו או עובדים שלו. מוקארי היה המקור לסכום האחיד שנקבו בו כולם במכרז. את הכספים ששילמו לרשות מקרקעי ישראל העבירו המתמודדים דרך חשבון הבנק שלו, ואנשיו הם שמילאו עבורם את הטפסים. "הוא אמר 'זה המחיר שנראה לי סביר'... אנשים נותנים בו אמון ושמו את אותו מחיר...", תיאר אז עורך הדין של הזוכים, שניסה להסביר איך זה שכולם הגישו את אותה הצעה, ועדיין לא מדובר, מבחינתו, במכרז מתואם ופסול.

כך או כך, לרוכשים הערבים שהגיעו עם מוקארי היה חשוב להבהיר שאין כאן שום תכנון מרכזי, שהם לא שליחים של איש, ושאין פה שום ניסיון אסטרטגי להשתלט על השכונה. "הם כופרים בכך כי הינם משמשים 'אנשי קש' לאותו מוקארי", כתב בהחלטתו השופט ד"ר אברהם אברהם, נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת. "הם באמת ובתמים מבקשים לבנות את ביתם בשכונה המדוברת". גם שופטת בית המשפט העליון ענת ברון, בהחלטה שפסלה את הצעותיהם של אנשי קבוצת מוקארי, חזרה על טענתם. "עוד הם הדגישו כי אין מדובר במצב של 'נשף מסיכות' או של 'אנשי קש', כי אם ברצון אותנטי מצד כל חברי הקבוצה להתגורר במגרשים שבהם זכו".

אלא שתביעה שהגיש מוקארי עצמו, לפני כשנתיים וחצי, מספרת סיפור אחר. מוקארי תבע בהליך הזה את נאיל חטיב, אחד מהזוכים במכרז בעפולה, ומי שזכייתו בוטלה באותה החלטה של העליון. בתצהיר שהגיש לצד התביעה, מגולל מוקארי את סיפור ההשתתפות של חטיב באותו מכרז, ומודה כי לא עבור עצמו הגיש חטיב את ההצעה במכרז, אלא עבורו, עבור מוקארי. מוקארי, שככל הנראה לא היה יכול להגיש יותר מהצעה אחת במכרז, סיפר לבית המשפט כי העביר לחטיב 340 אלף שקל, כדי שזה יתמודד עבורו באותו מכרז מדובר בעפולה. עכשיו, משהצעתו של חטיב נפסלה, בגלל התיאום בין המגישים השונים, דורש ממנו מוקארי להחזיר את הכסף שהעביר אליו.

גורם בעפולה שהיה מעורב בהגשת הצעה של תושב העיר שלא זכתה, טען השבוע באוזניי כי הגילוי הזה מחזק את הטענה שלפיה נעשה כאן ניסיון חיצוני להשתלט על קרקעות בעפולה. מוקארי, שעמו שוחחתי השבוע, טוען מנגד שחטיב היה היחיד שהתמודד מטעמו, לבד מהצעה אחת נוספת שהוא עצמו הגיש. שאלתי את מוקארי גם באשר למטרת הרכישות שלו את האדמות שמוכרת "החברה להשבה", בייחוד אלה החקלאיות. "אתה חקלאי", תהיתי, "אתה מגדל שם משהו?". "בינתיים לא", השיב, "אבל יכול להיות שאני אגדל".

בימים האחרונים פניתי אל שניים מהאנשים המשמעותיים בכל מה שקשור לסוגיית השבת הרכוש היהודי של נרצחי השואה. האחת היא קולט אביטל, שבהיותה חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה, עמדה כאמור בראש ועדת החקירה הפרלמנטרית לבדיקת נושא איתור והשבת הנכסים של נספי השואה, ומי שאחראית במידה רבה להקמתה של החברה לאיתור והשבה. השני הוא פרופ' יוסי כץ, חתן פרס ישראל, מחבר הספר "רכוש שנשכח: גורל רכושם של קורבנות השואה המצוי בישראל", ומי ששימש כיו"ר הוועדה המייעצת לוועדת החקירה, בכל מה שקשור לנדל"ן.

"יש פה בעיה", הסכימה אביטל. "מצד אחד, אני כמובן לא יכולה לדעת מה היו הרצונות של כל אחד מאותם אנשים שקנו פה אדמה. חלק מהם חשבו שהם יגיעו לארץ, או שמישהו מהמשפחה שלהם יגיע לארץ. אבל תהיה צודק אם תגיד שככל הנראה היה מדובר ברצון לגאולת קרקע, ובכל מקרה מדובר ברכישת קרקעות למטרה ציונית. בלי קשר למה שאני בעצמי חושבת שצריך או לא צריך לעשות, אני מניחה שאותם אנשים לא היו רוצים שהקרקעות שלהם יימכרו לערבים".

אביטל מגלה שגם במשפחה שלה היה מי שרכש כך אדמות בארץ ישראל, עובדה שהיא חשפה רק במהלך עיסוקה בנושא השבת הרכוש. "הייתי בזמנו בארכיון הציוני, והביאו לנו ספרים עבי כרס, ומצאתי שם תעודה שמעידה שסבא שלי קנה אדמה על הכרמל. מכיוון שהייתי בוועדת החקירה, לא בדקתי את זה מעולם. חשבתי שאני מנועה מלעסוק בזה בעצמי. אבל אני בטוחה שסבא שלי קנה כאן ממניעים ציוניים".

"חד וחלק, זו לא הייתה כוונת המשורר, שהקרקעות האלה יימכרו לערבים, זה לא בסדר", אומר פרופ' יוסי כץ. "הקרקעות, שנרכשו בדרך כלל מערבים, נרכשו כחלק ממהלך של גאולת קרקעות בארץ ישראל, ובוודאי הרוכשים לא התכוונו שהקרקעות שלהם יימכרו בחזרה לערבים". שאלתי את פרופ' כץ אם הסוגיה הזו עלתה על השולחן בוועדה שבה ישב. "זה היה מחוץ לחשיבה שלנו בכלל", ענה. "היה ברור מאליו שלא נגיע למצב כזה, ולכן זה בכלל לא עלה לדיון. עצם השאלה הזו מקפיצה אותי. לכולם היה ברור שהנכסים האלה חוזרים אל העם היהודי".

kalman.liebskind@maariv.co.il