עוד כמה ימים היא תגיע לסיומה, השנה האיומה הזאת, 2020. שנה שבה התהפך עלינו עולמנו, וכל מה שקדם לה מצטייר כעידן אחר, כמעט חלומי, מעורר געגוע. שום דבר לא ישוב להיות מה שהיה, גם אם חלק מהבעיות ייפתרו במוקדם או במאוחר. מעל 3,200 ישראלים שהיו עמנו בתחילת השנה, אינם עוד. קורבנות המגיפה. על סף 2021, אנחנו שרויים בסגר שלישי ונערכים לסבב בחירות רביעי. הסגר הוא בלתי נמנע במאבק בקורונה. והנה, אל מול שוועת המובטלים, זעקת העצמאים, קולות העניים, נראה אור בקצה המנהרה. בחיסונים שמוזרקים לזרועות האזרחים יש תקווה.
קשה למצוא עיתוי גרוע מזה למגיפה השנייה, שמטלטלת את חיינו. זה כשנתיים אנו מיטלטלים בגלי פוליטיקה מסחררת, עקב שלוש מערכות בחירות רצופות, והנה מתנשא לעברנו הגל הרביעי, ששיאו יהיה ב־23 במרץ 2021. צפויים לנו מעתה שלושה חודשים של התכתשויות מילוליות קשות, אולי באופן חסר תקדים בכמעט 73 שנות הדמוקרטיה הישראלית. הלשונות חסרות הרסן משתלחות אלה באלה, החל מרגע כינונה של ממשלת האחדות, המוזרה בממשלות ישראל אי פעם.
גידופים אישיים ליוו תמיד את המערכת הפוליטית, במיוחד בהתקרב מועד הבחירות. מליאת הכנסת תמיד הייתה זירה לחילופי “מחמאות” בין קואליציה לאופוזיציה, בין דוברים מימין ומשמאל, אבל מעולם עוד לא הייתה כתופעה הזאת שהנאצות הוטחו בתוך הממשלה פנימה, ונגד חלקי הממשלה, ובמיוחד כלפי ראש הממשלה. מעולם לא זכור שראש הממשלה כונה בכינויי גנאי מעליבים על ידי שרים, בלי שאלה התפטרו או פוטרו.
על סף 2021, מתברר כי סכנת השסעים הפוליטיים חמורה מהאיומים החיצוניים, ואולי אפילו מהקורונה. לאגו ולתאוות השלטון טרם נמצא חיסון. האלימות המילולית אינה יודעת מעצור. המילה מחממת הלב “אחדות” איבדה את משמעותה המקורית. אמרת אחדות – וצצה לנגד עיניך התמונה ההזויה של ביבי ובני כשהם מפנים גב זה אל זה. המפה הפוליטית “משתגעת”. מפלגות צצות כפטריות לאחר הגשם, פוליטיקאים מחליפים זהויות ובתים פוליטיים, ורק הליכוד, החרדים ומרצ שומרים על יציבות כלשהי.
עיקר האש הפוליטית מכוונת נגד הליכוד והעומד בראשה, שלמרות קרעים בשוליה מצליחה לשמור על מעמדה היציב כגדולה במפלגות, עם מספר מנדטים שנע על פי הסקרים בין 27 ל־32. כל פרישה מהליכוד או גריעת מנדט וירטואלי מעוררות תשואות ניצחון בחלקים גדולים בתקשורת, אצל אופירה וברקו, ובמחנה “רק לא ביבי”, שמקיף כיום גם חלקים ניכרים באגף הימין. מפלגות קמות והולכות – והליכוד חי, קיים ומוביל.
בתוך הקלחת הגועשת מקימים אנשים טובים ומודאגים מפלגה שתרוץ בבחירות וחותרת ל”אחדות ישראל”. כוונת יוזמיה טובה. הם מבינים שהסכנה האמיתית אורבת לישראל מבפנים, מהעימות המחריף בתוכנו, העלול להידרדר לאלימות ומדון. לכן הם מבקשים להביא לאיחוי הקרעים בין ימנים לשמאלנים, בין אשכנזים וספרדים, חרדים וחילונים, יהודים לשאינם יהודים, וקוראים לכוחות המתונים והשפויים במדינה להתלכד ברוח ההסכם ההיסטורי בין דוד בן גוריון לזאב ז’בוטינסקי, שלבסוף כידוע לא נחתם.
המאמץ ראוי. אחדות, אמיתית ואחראית, אכן דרושה לנו. אך כלום דרושה לנו עוד מפלגה, נושאת רעיון ראוי, שיותר מאשר שתגשים את מטרת האחדות, דווקא תתרום לפיצול נוסף? קריאה מכל הכיוונים אל כל הטוענים לכתר לחדול ממסע השיסוי והביזוי, כאילו מי שיגדף יותר, יגרוף יותר קולות – כן; עוד מפלגה על המפה – לא ולא.
כדאי להיזכר בבחירות לכנסת ה־15, בשנת 1999. “המדינה מתכוננת למערכת בחירות”, זהו משפט הפותח מאמר קצר שפרסם יצחק שמיר לקראת אותן בחירות. תחת הכותרת “עיי בחירות”, הביע ראש הממשלה לשעבר דאגה עמוקה מההתקפות החריפות שאפיינו אותן בחירות. וכלשונו: “מכל עבר ממטירים אש וקליעים, ההתקפות מחריפות מיום ליום וההסתה משתוללת בלי קץ ובלי גבול”. בתמימות מה, מפציר שמיר ממרום גילו וניסיונו בראשי המפלגות: “אל נרבה שנאה, נסלק משטמה, נקים מבצרים של אהבה ונאמנות... נסטה ממגדלי השנאה העצמית המכלה... אנו חייבים להיות מוכנים לסלק כל סכנה ומפגע, ולהימנע מכל שנאה פנימית המגיעה לשיא”.
מי יגלה עפר מעיניך, יצחק, לראות לאילו שיאי שנאה פנימית הגענו היום. יש מי שעושים פוליטיקה מזכרך, אבל האם קריאתך מלפני 21 שנים תחדור ללבם? ואם לא שמיר וצוואתו, כי אז לפחות אותה פרסומת שחוזרת ומושמעת ברדיו: “קצת תרבות, רבותיי”. כנסת אינה צריכה להיות שונה בהתנהגותה מוועד בית. קצת אחריות, רבותיי הפוליטיקאים. נצרו לשונכם בפרוש השנה האזרחית החדשה, כאשר אתם שוב גוררים אותנו למערכת בחירות. באין למגיפה הפוליטית חיסון, נדרש לה קצת ריסון.