פעם ראיינתי עורך דין מפורסם. בין יצירות האמנות היקרות, על אחד מקירות ביתו התנוססה תמונה של מאפיונר אכזרי שברזומה שלו היו גם תכנוני רציחות. "ייצגתי אותו פעם", סיפר לי בגאווה. "הוא נראה חלשלוש וכחוש, אבל עם עוצמה בלתי רגילה. גאון, אינטלקט מבריק, משכיל מזה שהיה יושב ימים על גבי ימים בספריית היידיש בשכונה שלו וקורא".

הוא דיבר עליו בהערצה ובהיקסמות. זו הפעם הראשונה ששמעתי מישהו סוגד בכל מאודו לפשע. הוא כמובן זיהה את שאט הנפש שלי. "מה את כל כך מזועזעת?", שאל, "לפושעים אין זכות קיום? כל אחד זכאי לייצוג". אין לי כוונות להיכנס לדיון הזה, כי מבחינתי בכל הנוגע לרוצחים ולאנסים אין דיון. מה כן ראוי לדיון? החוק שאמור להגן עלינו והנה, מתחת לאפנו, עושה את ההפך.

אם לטור הזה היה מתלווה פסקול, הוא בוודאי היה מזיגה משונה של כל הסירנות והצפירות יחד: סירנה משטרתית, סירנת אמבולנס, צפירת ירידה למקלטים ואזעקת "צבע אדום". אדום מהבהב, בוהק, כזה שאי אפשר להתעלם ממנו.

הכותרת של הטור הזה לכאורה משמימה. היא עוסקת בתיקונים שייכנסו לתוקף כבר בחודש הבא בחוק המידע הפלילי. התיקון המסוים שעליו אני מתעכבת עומד להיכנס לתוקפו אחרי גל תקיפות קטינים וחסרי ישע שאנחנו שומעים עליו בעיתונים ובחדשות, ולזה, רבותיי, יש השלכות על כולנו. הוא לא פחות ממסוכן. הוא כזה שדורש מכל אזרחית ואזרח לקום ולהגיד: עד כאן.

יש גבול לכמה שנבחרי ציבור יכולים לתעתע בנו. הם עוברי אורח. באים והולכים, אבל הנזקים שהם מעוללים יישארו איתנו זמן רב אחריהם. לפני שאגיע לעניין עצמו, מילה לחברי הכנסת שהמיטו את התיקון המביש הזה על ראשינו: אתם אזרחי מדינת ישראל. גם אתם תתמודדו עם מה שאתם מחוקקים. למרבה הצער, זה לא באמת מעודד אף אחד.

אסביר: התיקון החדש בחוק אוסר על מעסיק לדרוש במישרין או בעקיפין כל מידע פלילי שנוגע למועמד, למעט חריגים שמופיעים בתוספת לחוק ברשימה סגורה. הרשימה הסגורה, שיהיה ברור, אינה כוללת מסגרות פרטיות שמבקשות לדעת אם מועמד לעבודה הוא מפוקפק. החוק מדגיש – גם העובדה שמועמד לעבודה כלשהי הסכים לספק את המידע על עצמו, אינה הופכת את מקבל המידע לזכאי לכך. החוק הזה אף קובע שאסור למעסיק לבקש או לקבל כל מידע שכתוב במרשם הפלילי או במרשם המשטרתי. חוץ מזה, אדם לא חייב למסור מידע על עצמו אם התיק בעניינו התיישן/ נמחק/ נסגר/ עוכבו בו הליכים.

בואו נוריד את משמעותן של המילים הגבוהות לקרקע: אם פעוט או קשיש הוכו על ידי מטפלת, אבל התיק נסגר מחוסר ראיות ולא מחוסר אשמה, אף אחד לא יוכל לשאול על זה. למה? כי המחוקק חשב שפרט מעין זה ברזומה של מועמדים לעבודה הוא מיותר, ולפיכך אסור לו להביא אותו בחשבון בשיקולים שיובילו לקבלת ההחלטה אם להעסיק אדם או לא.

ומה דינו של מי שדרש במישרין או בעקיפין מידע פלילי על אדם בניגוד להוראות הסעיף ההומני הזה? מאסר. לא פחות. "למי שדרש, במישרין או בעקיפין, מידע פלילי על אדם, בניגוד להוראות סעיף 3(ב), דינו – מאסר שנה; עשה כן לשם העסקה או לשם קבלת החלטה בעניין האדם שהמידע נוגע לו, דינו – מאסר שנתיים. כנ"ל לגבי גוף, מעסיק או עוסק שהביא מידע פלילי בחשבון בין שיקוליו בקבלת החלטה שהוא אינו זכאי לקבלו או הביא בחשבון מידע נוסף הנוגע למידע פלילי כאמור, בניגוד להוראות סעיף 38, דינו – מאסר שנה".

מה יוצא מזה? שהעונש על ניסיון בירור שאמור היה להיות לגיטימי, יהיה כבד מהעונש על עבירה חמורה שאולי בוצעה, אבל כיום היא זוכה ללגיטימציה להסתתר הודות לתיקון החדש בחוק.

שוב נוריד לקרקע את הניסוח המוזר, שמסתתר מאחורי פוזה משפטית מנופחת: נניח שיש לנו עוד גננת מרושעת כמו כרמל מעודה. היא עוד יכולה ועלולה לחזור, ולא סתם. בחסות החוק החדש שמחבק אותה חזק חזק אל לבו באמצעות התיקון החדש שמעניק לה ולדומותיה גיבוי. עכשיו, לכו תחנכו ילדות וילדים לכך שהפשע לא משתלם ושהם צריכים לגדול להיות אזרחים שומרי חוק, טובים ותורמים. מה בינתיים? תנשמו עמוק ותגידו תודה על זה שיש פה תקשורת שעושה את עבודתה. כלומר לעת עתה. מי יודע מה יהיה החוק הבא שיעבור מתחת לרדאר של כולנו.
 
בדק בית

כל סגר מביא איתו גילוי של עוד משחק קופסה שמצליח לאסוף את בני הבית, קטנים וגדולים. "ציור בקוביות" שם דגש על קשר יד־עין ועל תפיסה חזותית מהירה. המשחק, המיועד לשני משתתפים עד שישה, כולל שש קוביות מצוירות, כלי לערבוב הקוביות ו־65 כרטיסיות מצוירות. המשימה של המשתתפים היא להעתיק את הציורים שמופיעים בכרטיסים באמצעות הקוביות. כל כרטיס מגיע ברמת קושי שונה מ־1 עד 6 כאשר צבע הכרטיס מעיד על רמת הקושי, והראשונים שצוברים שישה כרטיסים בצבעים שונים הם המנצחים. 

ציור בקוביות (צילום: ליאורה גרינצוויג)ציור בקוביות (צילום: ליאורה גרינצוויג)

"ציור בקוביות" של "שחק נא", לגילי 6 ומעלה. להשיג בסטימצקי ובחנויות הצעצועים. מחיר: 70 שקלים

המלצתרבות

את איוריה של ג'ני מייליכוב קל לזהות. יש להם אופי, ריתמוס ושפה משלהם. הם נאיביים ומשמחים כמו צמר גפן מתוק. אפשר היה לפגוש אותם בספרים כמו "העוגה של סבא אליהו" מאת נגה אלבלך, "תלתלים" מאת דפנה חיימוביץ' ו"אולי נתחלף" מאת דפנה שטרום.

מכונת העננים של לונה (עיצוב: מיכל מגן)מכונת העננים של לונה (עיצוב: מיכל מגן)

אחד הדברים האהובים עליי הוא זליגה של אמנויות זו לתוך זו, וכך קורה עם מייליכוב בספרה החדש, שאותו איירה וגם כתבה: "מכונת העננים של לונה", המיועד לבני 3־6. לונה ("ירח" בלטינית) היא ילדה קטנה וסקרנית עם אהבה גדולה לעננים. החלום שלה הוא לבנות מכונת עננים, עם סט של חוקים שעל כל ענן למלא: להתקלח באגם הגדול, לעזור לציפורים למצוא את דרכן ולהכין מיץ גשם. למרבה השמחה, היא מצליחה ליצור שלושה עננים ואפילו מלמדת אותם לעוף, אבל ענן אחד לא שב הביתה. לונה המודאגת וצמד העננים שנותרו יוצאים לחיפושים בעקבותיו, ואם מתקבל הרושם שמדובר בספר שמתחיל בדמיון עשיר ובחיוך רחב, כך בדיוק הוא גם ממשיך ומסתיים. 

"מכונת העננים של לונה" מאת ג'ני מייליכוב, ספריית פועלים. מחיר: 72 שקלים