היה משהו סמלי בחיבוק שתועד ביום שלישי בצהריים בשדה התעופה של העיר אל-עוּלַא בדרום מערב סעודיה. נווה המדבר הזה אירח את פסגת מדינות המפרץ, מעין ליגה ערבית קטנה, ייחודית לאזור ההוא. מן המטוס גלש בגלימתו המפוארת ברנש ערמומי בן 40. על הקרקע חיכה לו בחור חמום מוח בן 35. שניהם נפלו זה על זרועות זה כזוג אוהבים. 

קולו של הקריין בערוץ הטלוויזיה הסעודי הריע, אבל אף שמחה לא הייתה למרגלות כבש המטוס. האורח הוא תמים בן חמד, האמיר של קטאר. מנהיגה של מדינה בת רבע מיליון אזרחים, שמסובבת על אצבעה הקטנה מחצית ממדינות הליגה הערבית. המארח הוא מוחמד בן סלמאן, יורש העצר הסעודי, שבזכות הון וקשרים שירש מאבותיו, נתפס כאחד המנהיגים החזקים בעולם. הם לא נפגשו כמה שנים, מאז הטיל האחד חרם על השני והקיז לחינם את דמם של שני הצדדים. שעות מעטות אחר כך נחתם באולם הוועידה הסכם לסיום החרם. שלוש שנים וחצי אחרי שהוכרז ברעש גדול, מת הסגר הערבי על קטאר לעין המצלמות. כל העת הזו הסתירו השניים את זנבותיהם, שהיו מקופלים בין רגליהם ונתונים בתוך הגלימות. 

קטאר היא המרוויחה המידית מהפסקת החרם, אבל אנחת הרווחה יצאה מפי כולם. כאשר יצא לדרך ב-5 ביוני 2017 נראה היה החרם כמהלך נחוש ומבטיח. סעודיה קראה בדחיפות לשגרירה בדוחא לשוב הביתה והכריזה על ניתוק יחסים עם קטאר. איחוד האמירויות פעלה כמותה, ומיד אחריהן באו מצרים ובחריין. אחר כך בא החרם הכלכלי. כל מגע מסחרי בין קטאר למדינות אלה הופסק, ומעברי הגבול מסעודיה אליה נסגרו. המרחב האווירי של סעודיה, איחוד האמירויות ובחריין נחסם בפני מטוסים שהמריאו או נחתו בדוחא. 

קטאר נהגה בקור רוח. היא פנתה מיד לאיראן ורכשה ממנה כל תוצרת לה נזקקה, וגם פתחה לעצמה נתיב אווירי לתנועת מטוסים. הטיסות לדוחא הוארכו, במרכולים ובחנויות החליפו מוצרים איראניים וטורקים את התוצרת של השכנים, אבל הקטארים חרקו שן והמשיכו לחיות. 

שלל סיבות היו לסעודים ולידידיהם מאבו-דאבי לרדת השבוע מן העץ הגבוה. אחרי המיליארדים שבזבזו במאמץ שנכשל לחיסול המיליציה השיעית בתימן, כמה הון עוד אפשר להפסיד בהרפתקאות שווא. גם ההפצרות של שליחי הבית הלבן (בעידודה של כווית) עשו את שלהן. וושינגטון היא שותפה אסטרטגית של דוחא וריאד. זה שנים היא מוכרת להן נשק איכותי בעשרות מיליארדי דולרים. ממשל טראמפ לחץ להם על הנקודה האיראנית. יאללה, אמר להם, תתפייסו פן יהיו מאוחר. אין לדעת מה מתכנן הנשיא הנבחר ביידן בהקשר האיראני, אז מוטב לקבל את פניו בעודכם מאוחדים. 

וכמובן המבוכה הרבה. החרם הזה, הבינו כולם מזמן, נכשל באופן חרוץ. עם הטלתו, הציבו המדינות המחרימות 13 דרישות לילדה הרעה שפורסמו ברבים. כבר אז עלה ספק רב אם קטאר תכרע ברך ותציית להן, אבל הרשימה היהירה העידה על מזגם של בעליה יותר מכפי שנועדה ליישום. דוחא נדרשה לסגור את ערוץ אלג'זירה, זרוע התקשורת הכפופה לארמון. עוד תבעו ממנה להוריד את דרג היחסים עם איראן ולחדול מכל מגע מסחרי איתה, המפר את החרם האמריקני. הם ביקשו שתסגור את בסיס חיל האוויר הטורקי בשטחה, ותנתק את יחסיה הביטחוניים עם אנקרה.

קטאר תומכת בתנועת "האחים המוסלמים". התנועה הזו, על סניפיה ובניה, משמשים סדין אדום בפני איחוד האמירויות, סעודיה ובחריין, שרואות בג'יהאד סכנה לקיומן. היא נתבעה לחדול מתמיכתה זו, וגם לנתק יחסיה עם חיזבאללה, "אלקאעידה" ודאעש. דוחא אכן ביצעה סדרת שינויים קוסמטיים. היא נפרדה לשלום מפעילים ב"אחים", הפחיתה מלהט הסיקור של אלג'זירה והידקה את הפיקוח על חשבונות בנק בעלי נגישות לגורמי ג'יהאד. אבל את הקלפים החזקים שמרה קרוב לחזה.  

לחשן מאחורי הקלעים

כמו מקרים רבים בעבר, השחקן הראשי בהצגה היה מוחמד בן סלמאן, אבל מאחורי הפרגוד הסתתר לחשן. מוחמד בן זאיד, יורש העצר של איחוד האמירויות, היה המנטור של שכנו הצעיר, והוא עדיין משמש עבורו איש סוד. איחוד האמירויות דחפה לסיום הסגר לא פחות מסעודיה, כי היא ראתה כיצד האיום האיראני וההפסדים הכספיים מתלכדים יחד לתנועת מלקחיים מאיימת, וביידן אינו מבטיח דבר לעת עתה. אבו דאבי רשמה בחרם הזה את אובדן ההכנסות הגדול מכולן. היקף הסחר שלה עם קטאר עולה על שבעה מיליארד דולר בשנה, פי שלושה מן המסחר ההדדי בין סעודיה לקטאר. החרם יצר האטה בכלכלת המפרץ כולה, הרחיק משקיעים, ופגע בצמיחה של המדינות המעורבות בו. כל זאת, בעודן מתמודדות עם הפסדים הכרוכים בירידת מחירי הנפט. ולחשוב למי הלכו הרווחים. אל היריבות האזוריות, טורקיה ואיראן.

היה מעניין לעקוב השבוע אחר שיח הפרשנים במפרץ. אחדים מהם הביעו תקווה, כי הקפאת החרם היא ראשיתו של דיאלוג בריא בין סעודיה לקטאר, שיאחד את מדינות המפרץ כמו בימים הטובים. רובם נשמו לרווחה, כי ראו בכך ראשיתה של הידרדרות שנבלמה. לנגד עיני כולם עמד התקדים של עזה. המחנה הפלסטיני התפרק לשניים, ומאותו רגע הפך כל אחד מאגפיו ליישות מקרטעת. החולשה הזו אילצה את חמאס והרשות למצוא סעד אצל המצרים, האמריקנים, הקטארים, הטורקים, אפילו הישראלים. כולן נרתמו להציל - ובה בעת גם בחשו. כך גם במפרץ. איראן, טורקיה וארצות הברית נקראו לעזור, ורשמו רווחים יפים על גבן של המדינות ששיוועו לעזרה. אין זה פלא, מדוע הביטוי "אחדות המפרץ" עלתה שוב ושוב בשיח על סיום החרם. כעת הציפייה שם היא, כי מכאן ואילך יהדקו כל הצדדים את יחסיהם, ובדיאלוג נכון ואחראי ישובו לשמש יד אחת מול כל היתר. 

עד שזה יקרה, ימשיך האמיר תמים להיתמם, ויורש העצר בן סלמאן לרחוש כלפיו יחס חשדני. קטאר לא תמהר לחדול מתמיכתה באחים המוסלמים, בארגוני ג'יהאד בעיראק ובסוריה, ובממשלה המיני-איסלאמית בטריפולי שבלוב, ותשמור על יחסיה עם טורקיה ואיראן. אל רשימת המפסידים אפשר לצרף את ישראל, אמנם במקום הסוגר, המכובד. האמיר הצעיר שרד משבר חריף, ויצא ממנו עם ביטחון עצמי עודף. דבר לא ימנע ממנו להמשיך לתמוך בגורמים הרדיקליים באזור. נכון שבמקביל הוא מקיים מגעים גם עם ישראל, ואלה אף עשויים להתהדק, למשל על רקע של מכירת מערכות נשק. אבל ממתי יחסים עם הבירות הללו באים עם הסכם נאמנות. הקטארי מדבר עם ישראל לצרכיו, לא לצרכיה. אם האינטרס שלו יכתיב זאת, הוא יארח בכירים ישראלים בדוחא, ובמקביל ימשיך לעודד את אויביה. 

ואם הזכרנו יחסים. טראמפ יפרוש בשבוע הבא ויותיר מאחוריו מורשת משעשעת עד אימה. מדוע משעשעת? כי מזמן לא היה נשיא בבית הלבן, שדפק את כולם כל הזמן. הוא ערבב יחד את האיראנים, את מדינות המפרץ וגם אותנו, העצים את החרדה באזור – ובינתיים מכר לכולן מערכות נשק במאות מיליארדי דולרים. אמנם הוא הביא לישראל הסכמי נרמול נכספים, אבל באותו זמן בנה לבירות המפרץ צבאות חדישים עם מיטב אמצעי הלוחמה באוויר וביבשה, כפי שלא היו להן מעולם. על שלוש מהן (סעודיה, איחוד האמירויות ובחריין) אפשר לומר ניחא, הרי הן ידידות ישראל. אבל זו חברות לשעתה, שברירית מכפי שנראה. הן בוודאי לא ידידות אמת. ובנוגע לקטאר, אף אם היא תכונן יחסים עם ישראל, לעולם היא תהיה סעודיה הקטנה של פעם. שרויה במאמץ הישרדות, תומכת בפלגים קיצוניים, יהירה וערמומית. 

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל