העיסוק בהתנהלות של גורמים מסוימים במגזר החרדי ובחלקם בהתפשטות המגיפה הפך לאחרונה לעניין רגיש. יותר מזה, הוא הפך לעניין שמפחיד לעסוק בו. כל התבטאות שדורשת מגורם כזה או אחר לקחת אחריות מובילה לקיתונות של זעם, והכעס והאלימות שעולים כמעט בכל שיח שמתנהל כיום בנושא הזה הופכים מיד לאישום מסית נגד כלל האוכלוסייה החרדית. אנסה להציג את עמדתי תוך דילוג על המהמורות האלו, ואבקש מהקוראים לנסות להביט על הטור הזה לא כהתרסה סטריאוטיפית אלא כאבחנה כאובה.

הדיווחים קשים. ההתנהלות של קבוצות ויחידים במגזר, שכוללת המשך קיום שמחות ולימודים בניגוד להנחיות ותוך סיכון, לא פעם במקומות סגורים, בדוחק ולעתים כשהם נטולי מסיכות - מובילה לאסון. אי אפשר להתעלם מאחוזי התחלואה הגבוהים במרכזי אוכלוסייה חרדיים ומכמות החולים והנפטרים בסקטור.

הפרות סדר של חרדים בבית שמש במהלך פעולות האכיפה (צילום: דוברות המשטרה)

זה לא נעצר שם. ההתנהגות הזו גוררת עומס רב על מערכות הבריאות, שמחירו כבד, והיא מובילה להדבקה של אזרחים נוספים שחיים מחוץ למעגל הנ"ל. העניין מתסכל במיוחד לנוכח העובדה שמדובר בציבור ערכי, שמקדש את החיים והחסד וחי לפי עקרונות של ערבות הדדית ואהבת הזולת. אין לנו אלא להצטער, להתאבל ולדרוש או אולי להתפלל למספר שינויים: צמיחת מנהיגים אחרים מקרבם, שימנעו את ההתנהלות הנוכחית ואכיפה משטרתית יעילה לצד ענישה מרתיעה יותר.

לתחושתי, אם ראש הממשלה בנימין נתניהו היה פועל באופן נחרץ, למרות כל המורכבות הפוליטית והמשטרתית, ומורה על פעילות דקדקנית וקשוחה כנדרש, זה היה מצמצם דרמטית את ממדי התחלואה (וכן, כל זה לצד עצירת הרכבת האווירית שמייבאת לישראל חולים ונגיפים, מסיבות המוניות וזלזול של קבוצות נוספות בנהלים). אפשר להניח שפעילות כזו הייתה מביאה את נתניהו בהליכה להרבה יותר מ־35 מנדטים. כשזה לא קורה, כולם יוצאים מופסדים: כלל האוכלוסייה החרדית, שסופגת מכה אנושה מהקורונה ובנוסף מוצאת עצמה מוכתמת וסופגת חִצי שנאה מהאוכלוסייה החילונית, ראש ממשלה שמאבד גובה בסקרים וכלל הציבור, שמשלם מחיר כלכלי ובריאותי כבד.

בנימין נתניהו ואריה דרעי (צילום: פלאש 90)
בנימין נתניהו ואריה דרעי (צילום: פלאש 90)


בשנים האחרונות תוכניות שבהן אני לוקח חלק מתברגות כמעט בקביעות בין הפיינליסטים בטקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה. מצד אחד זה נעים ומחמיא ומצד שני - מעולם לא זכיתי. ייתכן שגם בצדק. יש תוכניות טובות, מעניינות יותר וחשובות מאלו שאני נמצא בקדמתן. זו לעתים תחושתי.
במחשבה נוספת, אני לא בטוח מה המשמעות של המשפט האחרון שכתבתי. האם תחקיר פוליטי חשוב מסרט שחושף משהו על ערכי החברה? על נפש האדם? על הדור שלנו? האם סיפורים על הצלחה פיננסית ואישית כנגד כל הסיכויים, לעתים תוך כדי דיאלוג מסקרן עם המוסר, ניצחון על מצב רפואי סבוך, התמודדות עם התמכרות, אובדן ממון וקריסה לתוך עוני מסקרנים וראויים פחות מסיקור מעמיק על שר שסרח? אין לי מושג.
אני יודע מה כותבים בטוויטר ומה יאמרו "האנשים הנכונים", אבל ביני לבין עצמי אני מתקשה להכריע. זה טוב, וזה טוב גם כן. לכן תמיד היה מורכב עבורי לקחת חלק בדירוגים ובתחרויות כאלו.

שנה החלטתי להימנע מהגשת מועמדות. כבר זמן רב מקננת בי התחושה שיש משהו לא נכון בניסיון ההשוואה. עכשיו קיבלתי אומץ. זה מצטרף לתחושה נוספת שהבחירות מוזנות לעתים גם מפרמטר הבון־טון. יש מצבים שבהם כמה עיתונאים נחשבים מכתירים את מה שלדעתם נכון וחשוב, ורבים נוהים אחריהם. לפעמים החלטותיהם מנותקות מאחוזי צפייה, שיח ציבורי, איכות וחשיבות.


חשבתי לא מעט על הסדרה הקומית "שנות ה־80", ששודרה אצל הזכיין המתחרה לזה שאני עובד בו. הסדרה מצחיקה אותי, ומסתבר שגם רבים אחרים נהנים ממנה. היא הפכה ביטויים למטבעות לשון, וקטעים ממנה הפכו ויראליים. מדובר ביצירה טובה וחשובה, לפחות בעיניי. אלא שעל אף הצלחתה היא מעולם לא נכללה בין המועמדים הסופיים לפרס בקטגוריה הקומית. אולי בגלל הבוץ שחטפה בעבר ממי שדעתו נחשבת בקרב מקבלי ההחלטות.

חשוב לי לומר שאני חלילה לא מזלזל בזוכים ובמועמדים, באיכות עשייתם ובהישג שאליו הגיעו. אני מברך ומעריך אותם, אבל כרגע קשה לי לקחת חלק במסיבה הזו, שאני לא מרגיש שלם איתה. עם כל מי שזה מעצבן אותו הסליחה.