1. הנוסחה די ברורה: אם המשק והמסחר ייפתחו באופן מדורג, גם רמת התחלואה תעלה בהדרגה, ואם הם ייפתחו במכה אחת, גם התחלואה תעלה במכה אחת. המוטציה הבריטית שהבעירה את הקורונה ממשיכה לגבות מחיר כבד ומכה גם בגילי הביניים של 40־60. מנהלי בתי חולים מתארים אנשים בני 40 שמגיעים על הרגליים וצונחים ומתים באחת. הרחבת החיסונים חשובה, אבל גם כשהיא מתרחבת הקורונה ממשיכה להכות.
ומעל לשדה הקטל ממשלה דו־ראשית שמתקשה לראות את האזרחים, ושוקלת שיקולים פוליטיים של ערב בחירות.
הוויכוח שהתנהל השבוע בין נתניהו לגנץ בשאלה אם לכלול גם את סוף השבוע בחוק הסגר - היה קטנוני ופוליטי, ולהערכתי הפעם גנץ שגה בהתעקשותו. לאחר שהצליח עם "חוק הקנסות", שעליו עמד ובצדק, גנץ המשיך בשוונג, וחשף בפני הציבור הנאנק והחרד פיליטון מיוחד של מה שנותר מאוסף הפוליטיקאים שמכנים את עצמם "ממשלה". אבל לא רק גנץ. מי שהביא לחוסר האמון הוא בעיקר נתניהו, שהחלטותיו לקו אף הן בפוליטיזציה של הקורונה ובניסיון לקושש קולות מטרגדיה לאומית ובינלאומית.
ואנחנו, שעומדים בפני התמודדות חסרת תקדים עם משבר כלכלי וחברתי שטרם ידענו, ואשר צפוי להימשך שנים, ראויים לממשלה ממלכתית, מאחדת, שעובדת עבורנו ורואה רק את טובתנו. זה חיוני שבעתיים במציאות הקשה של אי־הוודאות בנוגע לנגיף וליעילות החיסונים בפני המוטציות. האם נידרש לחיסון שלישי, והאומנם, כפי שהבטיח לנו נתניהו, נחגוג את ליל הסדר כבני חורין עם כל המשפחה? אני בספק אם ישנו מישהו בעולם שיודע לתת תשובה מוסמכת לכך.
מה שבטוח הוא שאנחנו עדיין בתוך מלחמה, שצריך להתנהל תחת הנהלה ראויה ורצינית, ועם אזרחים ממושמעים שמאמינים בממשלה, בהחלטותיה ובמניעיה.
2. מי יכול להסביר מהו לעזאזל ההיגיון שעומד מאחורי הפשע הגלוי של החלטת הממשלה להטיל חיסיון ל־30 שנה על דיוני הקורונה?
בתוך התוהו ובוהו הבריאותי, הכלכלי והפוליטי שאנחנו מצויים בתוכו כבר שנה ויותר לא נעצרנו לרגע ולא התעכבנו על ההחלטה המוזרה וחסרת התקדים הזאת.
תמוה הדבר שבעתיים מאחר שאין מדובר בענייני ביטחון החוסים תחת ועדת שרים לביטחון, אלא בדו־קרב פוליטי בתוך ממשלה מורדמת, מונשמת ומשותקת בדיוניה בעניין בריאות הציבור בשעתו הקשה ובהחלטות על המשק, המסחר והכלכלה.
ההחלטה המוזרה והמסוכנת הזאת מהווה נגיסה נוספת ביסודות הדמוקרטיה. אני מניח שנועדה לגונן על פוליטיקאים שהגנו על מגזרים מסוימים, ששקלו שיקולי קואליציה, שלא עמדו בלחצים של בעלי הון ואחרים, שלא השכילו להטיל את המשימה על צה"ל ופיקוד העורף משיקולים פוליטיים, להסתיר את הדיונים סביב נתב"ג ועוד.
הפחד מאור השמש, החשש מזעם הציבור ו"כיסוי תחת" הביאו כנראה להחלטה הנוראית והמסוכנת הזאת, ואין לי אלא לתהות כיצד כחול לבן נתנה לה יד. הדבר לא מתיישב עם ערכים שאליהם היא התחייבה כמו שמירת הדמוקרטיה, השקיפות וזכות הציבור לדעת ובמקרה זה אפילו חובתו.
ההחלטה לאסור פרסום הפרוטוקולים של דיוני הקורונה ל־30 שנה היא אינטרס פוליטי צר ולא אינטרס ציבורי רחב - והיא צריכה להיבחן בבג"ץ, שאולי יסיר מעלינו את החרפה הזאת.
3. בישראל של 2021 מיטיב הציבור לזכור ולבוא חשבון עם מי שהפר את הבטחתו לבוחר, עם מי שניסה לתפוס טרמפ או שנטש את מפלגתו משיקוליו האישיים. זה בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בהתרסקותה של כחול לבן, ששגתה כנראה בהצטרפותה לממשלת האחדות (כפי שכתבתי כאן בעבר, טעיתי גם אני כשדרבנתי לכך בשעתו, מתוך הערכה שנתניהו ישנה את דרכיו). וכך נענשו בחומרה גם עמיר פרץ ואיציק שמולי ונוספים.
הציבור לא נטה חסד גם לאדם טוב ומוכשר כמו רון חולדאי, שהסכים לעזוב את אזור הנוחות ולהילחם על ישראל ערכית ודמוקרטית. חולדאי, שכל כוונותיו טובות, היה צריך להוביל לפני שנים את מפלגת העבודה ולהציל אותה. הקמת רשימת אינסטנט בניסיון לכבוש את השלטון נועדה מראש לכישלון. והמציאות באה חשבון גם עם בוגי יעלון, שדרש ללא צדק מיאיר לפיד לשריין לא רק אותו אלא גם את "מפלגתו". כשסורב, יצא לדרך עצמאית ונתקל במציאות. וכך גם עפר שלח, שהקים מפלגה והציב עצמו על "מדף המבצעים", וכך כמובן אבי ניסנקורן, שנפרד באופן מכוער מגנץ, הלך לחולדאי ופרש.
המסקנה המתבקשת היא שאין תחליף לדרך, להתמדה, לאמינות, לעבודה קשה, לבניית תשתיות, ללחימה גם באופוזיציה, שאין מקום למפלגות סרק, ובעיקר, שיש להציב חזון, דרך ונבחרת שיכולה לבצע. "רק לא ביבי" איננה סחורה שעוברת לסוחר לבדה.
4. לאחר שפירק את הממשלה ואת כחול לבן ולאחר שצפה במיזמי השמאל־מרכז קורסים בזה אחר זה ולאחר שהשלים את האיחוד בימין הקיצוני בין סמוטריץ' לבן גביר, והתברך בפרי עמלו ופירק גם את מפלגת הרשימה המשותפת, אין דבר שנתניהו רוצה יותר מאשר להרדים את ערביי ישראל ולהשאיר אותם רגועים ושלווים בבתיהם ביום הבחירות.
נתניהו חותר ל־9 או 10 מנדטים במגזר הערבי ופועל לכך שמנדט או שניים אפילו יבואו אליו לליכוד ולקואליציית החסינות שאליה הוא מכוון. מבחינתו, ובצדק, זה פחות או יותר עבאס או שב"ס.
ראש הממשלה, שבימים הללו משקיע לא מעט מחשבה ופעילות מול ערביי ישראל, מבקר בערים ובכפרים, מפרגן, מצטלם, מחלק צ'פחות ונהנה מקריאות "אבו יאיר", לא נלחם על ערביי ישראל, מעמדם וזכויותיהם - אלא על חייו הפוליטיים. הוא מתודלק באוקטן גבוה, מכנס מסיבות עיתונאים ואירועי תקשורת ומבחינתו הכל כשר. אבל אם בסוף תצא הכרה בלגיטימיות של אזרחי ישראל הערביים גם בפוליטיקה ובקואליציה הבאה, וגם יוקם מערך משטרתי ראוי שיילחם בפשיעה במגזר הערבי, אפשר יהיה לראות בכך חלק מ"עבודות השירות" והחזרת החוב של נתניהו לחברה. דיינו.
5. איש שיחי, אדם מבוגר שכבר עשה כאן כמה דברים בתחום הביטחון והכלכלה, דווקא מפרגן לנתניהו על מעורבותו בהבאת החיסונים, אבל רותח על הקמפיין האישי שהוא מנהל בעניין, בתקווה שהחיסונים יכסו על הכשלים הרבים בניהול משבר הקורונה.
לטענתו, על פי "מודל נתניהו" גולדה מאיר היתה אמורה להיות גיבורת מלחמת יום הכיפורים, ולו בשל העובדה שבאמצע המשבר הקשה הצליחה בשיחת טלפון אחת עם ניקסון (ולא עשר עם מנכ"ל פייזר) להביא הנה את הרכבת האווירית עם הנשק והתחמושת שהצילו את ישראל וחיסנו אותה מהשמדה. גולדה לא הייתה קמפיינרית גדולה, לא היה לה את טופז לוק ולא היו רשתות חברתיות, אבל גם לו היו לה - הרכבת האווירית לא יכלה לכסות על יתר הכשלים והלקחים. וכך ממש עם נתניהו כעת: החיסונים חשובים והמאמץ ראוי להוקרה (גם אם שילמנו פי שישה), אבל זה לא יכול לכסות על מחדלים רבים וזועקים שעוד יצוצו ויצופו כפטריות אחר הגשם, לא רק כדי לבוא חשבון עם מישהו כזה או אחר, אלא כדי ללמוד ולהפיק תובנות ולקחים.
6. בוגי יעלון הוא סיפור מיוחד בפוליטיקה הישראלית שראוי להתעכב עליו. בן הקריות, משפחת פועלים, הנוער העובד, קריית חיים, גרעין הנח״ל ״יעלון", גדוד 50, קיבוץ גרופית בערבה, סיירת מטכ"ל ומשם עד לתפקיד הרמטכ"ל דרך ראש אמ"ן ומפקד פיקוד המרכז.
לתפקיד הרמטכ"ל שמעון פרס העדיף דווקא את עוזי דיין (שעשה אז קולות של שמאלן), אך שרון מינה את יעלון לאחר שנועץ בעמוס ירון, איציק מרדכי ושאול מופז. שלוש שנים אחר כך, בשל התנגדותו להתנתקות, שלח שרון את הרמטכ"ל הביתה ולא הוסיף לו את שנת האמון הראויה, ומינה תחתיו את דן חלוץ.
יעלון ביקש "לנקום" בשרון ובקדימה. הוא העדיף לעשות זאת למיטב זיכרוני דרך מפלגת העבודה, אך היו"ר דאז אהוד ברק לא פתח בפניו את הדלת. שאלתי אז את ברק "הכיצד תאפשר לבכיר הרפתנים של תנועת העבודה לרעות בשדות זרים?", וברק גלגל עיניים וסתם. יעלון הלך לליכוד, אבל גם שם, לאחר עזיבת מרדכי ומופז, לא חיכו לו בזרועות פתוחות. הוא נקלט דווקא על ידי משה פייגלין, המתנחלים והצד הנצי בליכוד, נבחר למקום 14 ומונה לשר לעניינים אסטרטגיים וחבר הקבינט. בהמשך שודרג לתפקיד שר הביטחון, עד שהוחלף בליברמן ויצא עם סיפור הצוללות, שכנראה היה ידוע לו עוד קודם.
יעלון, שבכל הסקרים לא עבר את אחוז החסימה, הצליח להתחבר לגנץ. בדרך לפגישה הוא הקים רשימה ושכנע את הטירון הפוליטי לשריין את תל"ם עם שישה ח"כים בתוך כחול לבן. וכך, הדבר הראשון שעשה גנץ בפוליטיקה היה לבנות מפלגה ליעלון. לקראת הבחירות הקרובות ניסה יעלון לחזור על התרגיל עם לפיד המיומן, שסירב לשריין מפלגה לרשימה. יעלון הלך לבד, הציג מפלגה ורשימה, הבין שהוא בחוץ, נהג באחריות ופרש.
הסיפור הקצר הזה מלמד שהפוליטיקה בת זמננו איננה "מנוע נקמה" משוכלל, ושאדם ראוי שיהיה צמוד לקרקע המציאות ולא יבנה לעצמו מציאות מדומה. יעלון, אדם ראוי שאולי עוד ישוב, טעה בניווט ובהיערכות והביא על עצמו את המצב שבו הוא נמצא. וזהו לקח שראוי שיילמד.
7. הודעה קצרה של בנק ישראל הייתה צריכה להרעיד כאן השבוע את אמות הספים, את התקשורת והרשתות החברתיות, ולהוציא את הציבור לרחובות. הנגיד פרופ' אמיר ירון מסר כי ההטבות הרגולטוריות והפחתת הריבית שהנהיג בנק ישראל לטובת נוטלי המשכנתאות לא הגיעו לציבור במלואן, ונותרו בחלקן בשורות הרווח בבנקים, שאינם יודעים שובע ואינם משכילים להבין את המציאות ולהשתלב בפתרון לבעיה הלאומית של עסקים, נוטלי הלוואות ומשכנתאות.
אומרים על הבנקים שהם "החמצן של המדינה", אבל כשהם נוטלים לעצמם את החמצן של הציבור, הם עבריינים לכאורה, מועלים בתפקידם, עושקים וגוזלים. בנק ישראל והנגיד לא יכולים להסתפק בהודעת אגב על מרמה והפרת אמונים לכאורה של הבנקים. הם צריכים לצעוק, לחקור, לדרוש החזרים ואולי גם להקים ועדת חקירה או בדיקה. כך גם ועדת הכספים של הכנסת: אם לא תועמד מול הבנקים בשנים הקרובות מערכת איזונים ובלמים באופן ראוי, הפארסה שבפניה התריע השבוע בנק ישראל רק תלך ותתעצם.
8. השבוע, בצהרי יום שמש תל אביבי, החלטתי לצאת ולממש את זכותי ל״ספורט יחידני״. חמוש בבגדי ספורט ואוזניות, חציתי את שכונת בבלי בדרך לפארק הירקון וגיליתי כמה דברים שלא הכרתי. נתקלתי למשל בערוגות ירק שמטפחים התושבים והילדים, התבוננתי בהשתאות בגינה מיוחדת ועתירת צוף שהוקמה בשכונה, תחת הכותרת "אומרים תודה לדבורים". בפארק חזיתי בפליאה באישה כבת 40 ישובה על הדשא, וסביבה 12 כלבים שמאזינים בקשב רב לסיפור שהיא מספרת להם. נתקלתי בתופעות שלא הכרתי, והגעתי למסקנה שאכן אין כמו "ספורט יחידני". תנסו.
שבת שלום.