זה קורה כמעט לפני כל מערכת בחירות. לתוך בליל הייאוש והאפרוריות מתגנבת קרן קטנה של תקווה. בעצם אולי "קרן" היא מילה גדולה מדי לתאר אופטימיות כלשהי במערכת בחירות בישראל, יהיה מדויק יותר לכנות זאת חרך קטן שדרכו מצליח לחדור אור גם אל לבבותיהם של המאוכזבים הגדולים ביותר.

בכל זאת, מערכת בחירות היא גם שעתה הגדולה של הדמוקרטיה. אפשר לאהוב את תוצאותיה ואפשר לשנוא, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שזכות בחירה היא לא דבר מובן מאליו. אפשר לקוות בשעות החסד היחידות שהמפלגה שבחרנו בקלפי תנצח, וגם אם בסופו של דבר מאסנו בתוצאה, נתנחם בעובדה שזוהי בחירתו של עם, תהא אשר תהא.

אלא שבניגוד לפעמים הקודמות, וקצת אחרי יריית הפתיחה של מערכת הבחירות הרביעית, אני מודה שהחרך הזה, היכן שקרני האור הדקות והלא מחממות מספיק היו נכנסות גם אם רק לרגע קט - נסגר אצלי לגמרי. הפעם זה לא קשור לימין, לשמאל או למרכז, אלא לחומר האנושי שמגיע לפוליטיקה הישראלית, ולזה שיושב בבית, מביט במה שקרה לאותם אנשים טובים שטבלו רגליהם במערכת ומבין שאולי כדאי לו להדיר רגליו ממנה לעולם.

קלפי בחירות (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)קלפי בחירות (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

מודה באשמה. גם אני מצאתי את עצמי בשבוע האחרון לועגת כמעט לכל אחד שהכריז שפרש מהמרוץ ולא יתמודד בבחירות הבאות, אקט שאמור היה לזכות אותו בהערכה. הרי עד לפני כמה שבועות קראתי לכל המחנה שהצבעתי עבורו להתפטר, ולאלתר. מהצד השני אני כבר לא מצפה לדבר. אבל אחרי שמצאתי את עצמי מסננת "ברוך שפטרנו" כלפי אנשים שפרשו מכיוון שהבינו שטעו וזה לא המקום עבורם, נפל לי האסימון שאם זה קרה לי מול אנשים שהכרתי וחיבבתי, המצב כנראה חמור.

אפשר להבין אותי, לא? אני מאוכזבת מהתנהלותם של אנשים שנתתי להם את קולי ובגדו בי. סליחה, אני לא אוהבת להשתמש בשורש בג"ד. הוא קשה מדי בעיניי. בפעם האחרונה כשדיברו פה על בגידה פוליטית זה נגמר רע. ועדיין, יש משהו במערכות הבחירות בישראל שהוא כמו מערכת יחסים, יש ציפיות חסרות פרופורציה, אידיאליזציה של בן הזוג, אידיאליזציה של האלטרנטיבה. אני תולה במועמד שלי לכנסת את כל התקוות, גם את אלה התלושות מהמציאות, וכשהוא מאכזב, מאשימה אותו בכל אכזבות העבר. אחרי הכל זו ישראל, מדינה שמתפקדת כנפל של רימון ממלחמת השחרור, שעלול להתפוצץ בכל רגע ולא בגלל אויבים מבחוץ.

מה שקרה במערכת הבחירות האחרונה הוא שסתמנו את הגולל על האופציה שאנשים טובים ירצו להיכנס למערכת. אנשים עם כוונות טובות שיבינו שבמשמעת הקואליציונית הראשונה שהם ייאלצו להפגין, ישחטו אותם בלי רחמים. אנחנו הבוחרים צודקים בעליהום, אבל התוצאה היא שזה מותיר אותנו עם אלה שלא רואים בעיניים, עם המניפולטיביים, השקרנים, ערלי הלב. האנשים שיעשו הכל כדי לקדם את הקריירה של עצמם על חשבון הציבור. אנשים שרוצים לעשות שינוי אמיתי כבר מבינים שהדרך לשינוי אמיתי לא מתחילה בכנסת, אלא מחוצה לה.

נותרנו עם מוסד פוליטי שבו רק החזקים, המניפולטיביים ומי שיודעים לפעול בניתוק רגשי יכולים לשרוד. אולי אני עושה עוול לאחד או שניים טובים במערכת הפוליטית שמצליחים להשקיט את הרעשים מסביב ועדיין סבורים שהדרך הטובה ביותר להגן על הדמוקרטיה היא בבית הנבחרים. לצערי הרב אני לא יכולה להבטיח שלא אלעג שוב לפוליטיקאי שיאכזב אותי, שלא אתקוף אותו ברשת כשצריך, שלא אעשה לו עוול. זה מרגיז אותי, אבל ככה זה: כשנחצה הקו האדום אצל הפוליטיקאים, הוא נחצה גם אצל האזרחים.

אין לי שבריר של תקווה לגבי הבחירות הקרובות. אחרי התלבטות רבה החלטתי להפסיק להצביע אסטרטגית ולחזור למה שהצבעתי מאז ומעולם, למפלגת "הבית שלי", שהיא כבר מזמן לא בית. היא כמו קבוצת כדורגל שאתה כבר לא יכול לראות משחקים שלה. זו ברירת מחדל איומה מבחינתי, לא להפעיל שיקול דעת בזמן שהמדינה נשרפת, אבל אחרי שלוש מערכות בחירות שבהן מצאתי את עצמי יורדת לתחתית ומתלהמת כאחרוני הטוקבקיסטים, החלטתי שדי.

כנראה שצריך לקבל את העובדה שאנשים שרצים לפוליטיקה הם זן נדיר ומיוחד. טוב או רע? תלוי מי מסתכל על זה. מנקודת המבט שלי האנשים הראויים באמת, חכמים מספיק כדי לא ללכלך את עצמם בסחי הישראלי. הלוואי ומבחן התוצאה יוכיח שאני טועה.