דיאנה רז ז"ל, שנרצחה לפני כשבוע על ידי בעלה, העלתה לפני מספר חודשים סרטון הדרכה לנשים, בעקבות מקרה הירצחה של מיכל סלה ז"ל. בין השאר, כתבה: "אם מישהי שצופה בי עכשיו נמצאת בקשר אלים, היא צריכה לפנות לאיש מקצוע". כולנו צפינו בתיאורה המזעזע של שירה איסקוב בתוכנית "עובדה" וכיצד ניצלה ברגע האחרון מרצח בידי בעלה אביעד משה. להערכתם של ארגוני הסיוע השונים, כ־200 אלף נשים בישראל חיות תחת אלימות. הן מתמודדות עם אלימות פיזית, נפשית, מינית וכלכלית. נשים מוכות רבות חוששות לצאת ממעגל האלימות בשל חוסר ביטחון כלכלי, קשיים אישיים וחברתיים, היעדר תמיכה - ורבות מהן גם בשל בושה. מגיפת הקורונה, שנעלה אותנו תקופות ארוכות בבתים, מייצרת לחץ כבד מנשוא בתוך משפחות אשר בהן קשה לחיות גם בימים רגילים.

בנימין נתניהו בפתח ישיבת הממשלה על רצח דיאנה רז

בישראל אלימות כלפי נשים שכיחה בכל המגזרים, הערבי והיהודי כאחד, וכן בקרב עולים ותיקים וחדשים, והיא מתרחשת בכל המעמדות הסוציו־אקונומיים של החברה. מסקר שנערך על ידי האו"ם, עולה כי 32% מקרב הנשים בחברה הערבית בישראל סבלו מאלימות פיזית בהשוואה ל־11% באוכלוסייה הכללית. נשים ערביות דיווחו על פחות תמיכה מבני משפחתן בהקשר של בעיית האלימות, שכן למרות השינויים הרבים שחלו בחברה הערבית, המבנה החברתי השולט עודנו פטריארכלי. פנייה למקלטים לנשים מוכות תוארה על ידי נשים ערביות כ"בושה, כלימה ובגידה".

התיאוריות המקובלות גורסות כי גברים אלימים סובלים מתחושות נחיתות, ערך עצמי נמוך, חולשה ודימוי עצמי שלילי. מעניינת העובדה כי נשים הסובלות מאלימות מבני זוגן מפגינות תכונות דומות לגברים מכים - תחושות של חוסר ערך ורגשי נחיתות. ניתן לסווג אלימות במשפחה על פי סוג ההתעללות ועל פי זהות התוקף והקורבן. ניתן לזהות בדרך כלל רמזים המעידים על התעללות, כמו סימנים כחולים, שברים, פגיעות פנימיות, סימני דקירה וכוויות. אך לעתים נגרמים נזקים משמעותיים לקורבן שלא ניתן לראותם כלפי חוץ. מובן שאלימות עלולה גם להיות בלתי פיזית ונראית לעין. על ידי התעללות רגשית, נפשית או כלכלית.

לצערי, תופעת רצח נשים נתפסת באופן שונה מהיחס כלפי רוצחים שלא במסגרת המשפחה. לאחר רצח אישה על ידי בן זוגה, נשאלות מיד השאלות מה היו הסימנים המעידים טרם הרצח. וכאן יש לבדוק מה צריך וניתן לעשות כאשר הסימנים המקדימים כבר קורים. ארגוני הסיוע, בדרך כלל בראשות נשים, מנסים לטפל בכך, אך אין כתובת מרכזית אחת לכלל הטיפול המונע, ובדרך כלל הנשים שבות לביתן או נשארות בו.
אנחנו נזעקים כולנו לאחר כל מקרה רצח או פגיעה קשה, אך מערכת החינוך טרם התגייסה לחינוך, מגיל צעיר, למניעת אלימות ולפענוח מהיר של הסימנים המעידים. הרי זהו עניין הנוגע בנשים ובגברים באותה מידה. אלו הם גברים שאיבדו את הבלמים, וחובתנו היא לנסות ולזהות את הסימנים המעידים, בעודם באִבם. אין איפה ואיפה, רוצח הוא רוצח, אך ההתייחסות, כשזה קורה בתוך התא המשפחתי, נתפסת על ידי החברה כשונה.

שירה איסקוב בראיון ל''עובדה'' (צילום: צילום מסך קשת 12)שירה איסקוב בראיון ל''עובדה'' (צילום: צילום מסך קשת 12)

אלימות, דיכוי וכפייה

נשאלת גם השאלה מדוע רק נשים יוצאות, מפגינות ומנסות לטפל בתופעה, בעוד ארגוני גברים אינם נראים בהקשר זה ואינם זועקים מתוך הזדהות וניסיון למנוע תופעות אלימות כאלו? אין ספק כי קיימות גם תופעות של אלימות כלפי גברים. אני מניח כי הן באות לידי ביטוי באלימות נפשית ואחרת, ופחות פיזית. אך אין זה מפחית מעוצמת הזוועה של אלימות כלפי נשים.

כיצד נושא כה כאוב אינו מצוי בראש סדר העדיפויות הממשלתי ומטופל באופן ממלכתי וסדור? את כמות הרציחות והאלימות במשפחה אפשר לסווג כתופעה חברתית הפושטת בתוכנו, והיא אינה מטופלת בדומה לפיגועי טרור או תאונות דרכים. הנהגת המדינה אינה מפעילה שיקול דעת הבוחר לראות את מצוקתן של נשים הלכודות במערבולת של אלימות, דיכוי וכפייה.

כדי שנצליח למגר או לצמצמם משמעותית את התופעה, נדרש שיתוף פעולה בין כל משרדי הממשלה הרלוונטיים - ביטחון הפנים, הרווחה, החינוך, שוויון חברתי, המשפטים וכמובן האוצר. כמו כן, יש לשלב את המומחיות של החברה האזרחית במתן סיוע ותמיכה, ללא שיפוטיות, עם יכולות המגזר הציבורי לשירותי הגנה.

חוק זכויות נפגעי עבירה שנחקק בשנת 2001, אשר העניק לנפגעי עבירה להיות חלק מההליך הפלילי, עורר תקווה שהכזיבה. החוק אומנם לא חוקק כדי למגר אלימות במשפחה, אך הוא גם אינו מסייע לאישה שנכנסה בעל כורחה למעגל האלימות. המציאות היא עד כדי כך מעוותת, שכן הפתרון המעשי, הכמעט יחידי, הוא שהייה במקלט לנשים מוכות, ואילו הגבר האלים אינו מורחק אפקטיבית. לפיכך האשם זוכה לפרס כשהאישה נותרת הקורבן.

הכלים של הרשויות דלים, כשהצעדים ההכרחיים לטיפול בתופעה החמורה הם הגברת המודעוּת בחינוך ובחברה הציבורית כולה, השלמת החקיקה לצורך הרחבת הענישה ותוכניות שיקום לגברים אלימים בכלא. כל אלה, וצעדים רבים נוספים, מחייבים תקציבים נאותים. רק לאחרונה זכינו לחשיפה מצדם של המחוקקים בישראל לחוק למיגור אלימות כלכלית. הבורות והקשיים הרבים שהתלוו לחקיקת החוק מעידים כאלף עדים על אוזלת ידם של המחוקקים והממשלה בקריאת המפה ובהושטת יד לנשים הזקוקות לסיוע.

הקורונה הפכה בתים אלימים לכעין בתי כלא, שבהם הקורבנות, הנשים, סובלות מאלימות וממתח, ללא מוצא. כאשר עשרות נשים נרצחות ורבות אחרות נפגעות, חובה עלינו להציל חיים ולזעוק את זעקת הקורבנות.

הכותב הינו ראש השב"כ לשעבר ונשיא חברת C.G.i למודיעין עסקי

[email protected]