בישראל אלימות כלפי נשים שכיחה בכל המגזרים, הערבי והיהודי כאחד, וכן בקרב עולים ותיקים וחדשים, והיא מתרחשת בכל המעמדות הסוציו־אקונומיים של החברה. מסקר שנערך על ידי האו"ם, עולה כי 32% מקרב הנשים בחברה הערבית בישראל סבלו מאלימות פיזית בהשוואה ל־11% באוכלוסייה הכללית. נשים ערביות דיווחו על פחות תמיכה מבני משפחתן בהקשר של בעיית האלימות, שכן למרות השינויים הרבים שחלו בחברה הערבית, המבנה החברתי השולט עודנו פטריארכלי. פנייה למקלטים לנשים מוכות תוארה על ידי נשים ערביות כ"בושה, כלימה ובגידה".
התיאוריות המקובלות גורסות כי גברים אלימים סובלים מתחושות נחיתות, ערך עצמי נמוך, חולשה ודימוי עצמי שלילי. מעניינת העובדה כי נשים הסובלות מאלימות מבני זוגן מפגינות תכונות דומות לגברים מכים - תחושות של חוסר ערך ורגשי נחיתות. ניתן לסווג אלימות במשפחה על פי סוג ההתעללות ועל פי זהות התוקף והקורבן. ניתן לזהות בדרך כלל רמזים המעידים על התעללות, כמו סימנים כחולים, שברים, פגיעות פנימיות, סימני דקירה וכוויות. אך לעתים נגרמים נזקים משמעותיים לקורבן שלא ניתן לראותם כלפי חוץ. מובן שאלימות עלולה גם להיות בלתי פיזית ונראית לעין. על ידי התעללות רגשית, נפשית או כלכלית.
נשאלת גם השאלה מדוע רק נשים יוצאות, מפגינות ומנסות לטפל בתופעה, בעוד ארגוני גברים אינם נראים בהקשר זה ואינם זועקים מתוך הזדהות וניסיון למנוע תופעות אלימות כאלו? אין ספק כי קיימות גם תופעות של אלימות כלפי גברים. אני מניח כי הן באות לידי ביטוי באלימות נפשית ואחרת, ופחות פיזית. אך אין זה מפחית מעוצמת הזוועה של אלימות כלפי נשים.
כיצד נושא כה כאוב אינו מצוי בראש סדר העדיפויות הממשלתי ומטופל באופן ממלכתי וסדור? את כמות הרציחות והאלימות במשפחה אפשר לסווג כתופעה חברתית הפושטת בתוכנו, והיא אינה מטופלת בדומה לפיגועי טרור או תאונות דרכים. הנהגת המדינה אינה מפעילה שיקול דעת הבוחר לראות את מצוקתן של נשים הלכודות במערבולת של אלימות, דיכוי וכפייה.
כדי שנצליח למגר או לצמצמם משמעותית את התופעה, נדרש שיתוף פעולה בין כל משרדי הממשלה הרלוונטיים - ביטחון הפנים, הרווחה, החינוך, שוויון חברתי, המשפטים וכמובן האוצר. כמו כן, יש לשלב את המומחיות של החברה האזרחית במתן סיוע ותמיכה, ללא שיפוטיות, עם יכולות המגזר הציבורי לשירותי הגנה.
חוק זכויות נפגעי עבירה שנחקק בשנת 2001, אשר העניק לנפגעי עבירה להיות חלק מההליך הפלילי, עורר תקווה שהכזיבה. החוק אומנם לא חוקק כדי למגר אלימות במשפחה, אך הוא גם אינו מסייע לאישה שנכנסה בעל כורחה למעגל האלימות. המציאות היא עד כדי כך מעוותת, שכן הפתרון המעשי, הכמעט יחידי, הוא שהייה במקלט לנשים מוכות, ואילו הגבר האלים אינו מורחק אפקטיבית. לפיכך האשם זוכה לפרס כשהאישה נותרת הקורבן.
הכלים של הרשויות דלים, כשהצעדים ההכרחיים לטיפול בתופעה החמורה הם הגברת המודעוּת בחינוך ובחברה הציבורית כולה, השלמת החקיקה לצורך הרחבת הענישה ותוכניות שיקום לגברים אלימים בכלא. כל אלה, וצעדים רבים נוספים, מחייבים תקציבים נאותים. רק לאחרונה זכינו לחשיפה מצדם של המחוקקים בישראל לחוק למיגור אלימות כלכלית. הבורות והקשיים הרבים שהתלוו לחקיקת החוק מעידים כאלף עדים על אוזלת ידם של המחוקקים והממשלה בקריאת המפה ובהושטת יד לנשים הזקוקות לסיוע.
הקורונה הפכה בתים אלימים לכעין בתי כלא, שבהם הקורבנות, הנשים, סובלות מאלימות וממתח, ללא מוצא. כאשר עשרות נשים נרצחות ורבות אחרות נפגעות, חובה עלינו להציל חיים ולזעוק את זעקת הקורבנות.
התרעות פיקוד העורף