לפני כמה שבועות ביקש מישהו בטוויטר שיספרו לו על דוויין אולמן. בקשה לגיטימית בתזמון אקטואלי: האב המייסד של האחים אולמן, ואחד מנגני הגיטרה הגדולים, נהרג בגיל 24 בתאונת אופנוע לפני 50 שנה. מאז פרשתי מטוויטר אני רואה רק את הציוצים ששמי נזכר בהם. כמה מהחברים בפיד המליצו לשואל לפנות אליי, לדעתם אני העליתי את אולמן ואחיו לדיון בעיתונות העברית. הבונוס מהדיאלוג הקצר שלכד את עיניי הוא שבניגוד למקובל בישראל, זה מקרה המעיד ש־40 שנות כתיבה סובייקטיבית אוהדת משתלמת. אבל זאת אינה כתבה על דוויין אולמן.

זה הזכיר לי את השאלה העונתית העולה לפרקים, שבה אנחנו מתבקשים לנקוב בשם שלוש להקות הרוק האמריקאיות הגדולות בכל הזמנים. מה שנחשב בעיניי לנון־בריינר או נון־סטרטר, מונחים באנגלית שהם חלק מהז'רגון האמריקאי המדובר שהתאזרח בעברית ונראה בעיניי כתפנית תרבותית מיותרת ומקריפה למדי וגם מעוררת קרינג'.

לשאלה עצמה יש תשובה אחת בלבד: האחים אולמן, הגרייטפול־דד והבנד (The Band). כל התשובות האחרות הן סוג של התחכמות רטרואקטיבית נטולת אחיזה במציאות ומנותקת במפגיע מרוק אמריקאי. המשותף לשלוש הגדולות הוא שהן אינן קיימות; שיש להן ים של אוהדים שרופים שאינם מניחים לצליל המיוחד שלהן למות; שהכספות שלהן (בעיקר הדד והאולמנים) מתפוצצות מהקלטות שטרם ראו אור בהפצה מסודרת; והעיקר: מניין האבידות בנפש בקרב חבריהן המוכשרים והחד־פעמיים פנומנלי ומעורר מועקה ואי־נוחות מהמחיר הגבוה ששילמו בחיי אדם שהיה קשור לטמפרטורת הכישרון, הבעירה הפנימית שלהן ותרומתן לסינתזה הייחודית שהיא רוק אמריקאי; היכולת לארוג קאנטרי, פולק, בלוז, בלוגראס, ג'אז וסיבים מוזיקליים אחרים לשמיכת טלאים מרהיבה.

אף אחת משלוש הגדולות (לא אסייג ב"לדעתי" משום שאין ולא יכול להיות ויכוח) לא הייתה מקורית, פורצת דרך, מכוננת וחד־פעמית כבנד. כניסתה לחיינו עם "Music From Big Pink" (1968) הראשון שלה, גרמה לאריק קלפטון הצעיר בסוף דרכו ב־Cream, לעזוב את השלישייה הבריטית ולהגיע לוודסטוק, ניו יורק, שם גרה הבנד בבית הוורוד שעל שמו נקרא האלבום, מתוך רצון להצטרף אליה.

במגפי סרסור, מכנסיים ורודים ותסרוקת אפרו נוסח ג'ימי הנדריקס, הוא התיידד עם החמישייה אך לא התקבל; בניו ג'רזי הבין ברוס ספרינגסטין הצעיר ששני האלבומים הראשונים ("הבנד" המכונה האלבום החום יצא ב־1969) של הבנד שינו לנצח את הנוף המוזיקלי ביכולתם הנדירה והמקורית לייצר פסקול חדש, מסעיר ומרגש, להוויה האמריקאית עם סוגה חדשה בשם אמריקנה; לוואן מוריסון, לא מגדולי הוגי הדעות של הרוק שחתום על כמה אלבומים גדולים מאותם ימים, לא היה ספק שהוא שומע צליל חדש בשירים שסיפרו על אמריקה כפי שלא שרו עליה קודם.
השלושה הם העדים העיקריים והראשים המדברים ב"Once Were Brothers", הסרט התיעודי על הבנד מ־2019, שכותרת המשנה שלו היא רובי רוברטסון והבנד. חוץ מגארת' הדסון, גאון מוזיקלי, וירטואוז רב־כלי שעיקר נוכחותו מאחורי אורגנים שונים, שראשו הגדול מתנועע בתזזית אפילפטית ובלוריתו הפרומה מתנופפת ומסתירה את פניו כבטהובן על אמפטמינים כאשר אינו נושף בסקסופון קטן את הסולו המדמיע
ב"It Makes No Difference", רוברטסון הוא השורד האחרון. הדסון מתגורר עדיין בוודסטוק, ומכיוון שתמיד היה ידוע בשתיקתו, הוא מניח לרוברטסון לשכתב את ההיסטוריה.

רובי רוברטסון (צילום: Capitol Records)רובי רוברטסון (צילום: Capitol Records)


אני מרגיש שהתגנבתי לנושא עצמו אבל לא באמת. בעולם שבו אתה אמור לאמץ בחיבה מציאות מטורללת שבה ג'ון מאייר מחליף את ג'רי גרסיה בהרכבים מודולריים שהמילה Dead תמיד מופיעה בהם; כמו העובדה שבעלי הזכויות של האחים אולמן ממשיכים להנפיק אלבומים של הופעות חיות, חלקם מצוינים

ו־The Allman Betts Band היא להקה שהקימו בניהם של גרג אולמן ודיקי בטס וממשיכה את מסורת רוק הפיוז'ן הדרומי במובן טוב - הרי זה אך טבעי שמישהו היה צריך להיבנות מהרפרטואר של הבנד ומהמוניטין שלה כמי שהייתה יסוד מכונן ובעיקר מענג ביומרתה המוצלחת להגדיר ולספר את אמריקה בשירים.

להזכירכם שמדובר בארבעה קנדים ואמריקאי אחד מארקנסו, שהיו להקת הליווי של רוני הוקינס כאשר נקראו The Hawks ועזרו לבוב דילן לחצות נהר גועש ממוזיקה אקוסטית לחשמלית מלווה בקריאות בוז והשלכת חפצים. גם ג'וני מיטשל קנדית, אבל היא מז'אנר כתיבה אישית, חושפנית ואוטוביוגרפית שלא הגדירה את אמריקה. גם ניל יאנג, שהפך מעורה ובעל דעה נחרצת, לעתים מטומטמת, בפוליטיקה ובתרבות באמריקה.

מיטשל כתבה את "וודסטוק" שבו הופיעה הבנד באחת ההופעות הראשונות שלה. יאנג כתב את "אוהיו", ודאי אחד משירי המחאה הגדולים. כדי לפתות את חמשת הצעירים המוכשרים להיות להקת הליווי שלו, הבטיח רוני הוקינס - זמר בינוני אך אנרגטי, הילבילי שהקריירה שלו נעה בנתיב מונוטוני - לרוברטסון שירוויח מעט כסף אבל יהיו לו יותר נשים מלפרנק סינטרה. הוקינס לא אמר נשים, וההבטחה כלשונה מתועדת ב"וואלס האחרון" של מרטין סקורסזה.

נוכח מציאות שבה ליבון הלם, ריק דנקו וריצ'רד מנואל - שלושת הזמרים הנפלאים של הבנד וחוט השדרה שלה - עדיין מתים, אין מי שיישב על מכסה הקופסה שממנה גואה על גדותיו האגו של רוברטסון ושיגעון הגדלות שלו. להמציא מחדש את הבנד כ"רובי רוברטסון והבנד" דומה לרעיון עוועים שבו פול מקרטני, אחרי מות ג'ון לנון וג'ורג' הריסון, היה עושה סרטים או מוציא אוספים תחת השם פול מקרטני והביטלס. מסוג ההחלטות שעלולות להפיל ממשלה בבריטניה. חוץ מכמה טהרנים המסתרקים עם קיסם שיניים, לא נתקל התעלול של רוברטסון בטינה מתבקשת. אולי דיברו על זה כמה ימים בוודסטוק.
                                                 

העילה המיידית להתמוטטות העצבים התרבותית שלי היא הוצאה חגיגית מחודשת של "Stage Fright", האלבום השלישי של הבנד שיצא לאור באוגוסט 1970. עם שני הראשונים הוא מהווה את אחת הטרילוגיות האלמותיות ברוק. בראשונים המציאה הבנד דרך מקורית לבודד סצינות וסיפורים על אמריקה נמוגה ולוחמנית. מהאלבום הראשון היה רוברטסון כותב השירים העיקרי. הייתה גם כתיבת שירים משותפת, בעיקר עם מנואל והלם, אך היא הלכה והתמעטה. את אמריקה הציג לרוברטסון הלם, חברו הקרוב ביותר ומי שנחשב למנהיג עד שמאס או הודח. זה הלם שצייר לחברו הקנדי את הסצינות ממלחמת האזרחים.

ב"The Night They Drove Old Dixie Down" המיתי ושירים אחרים. כמקובל, ישנה ההוצאה המחודשת במגלומני עם תווית מחיר של 150 דולר, ועממי ב־19 דולר, עם שירי האלבום המקורי, שירים בגרסה אינטימית שהוקלטו בחדר מלון והופעה חיה מצוינת ברויאל אלברט הול.
אחת ההחלטות החשובות בכל אלבום היא סדר הופעת השירים האחראי לזרימתו. רוברטסון, שלא אהב את סדר השירים כפי שנקבע עם חבריו, שינה אותו בהוצאה המחודשת. אפשר להתווכח אם הסדר החדש טוב יותר (הוא כן), אבל יש בו בגידה בוטה בערכי חברות וקולגיאליות. זו חוכמה קטנה להיות גיבור על מתים. בעיקר אין כל עדות ואף אחד אינו טוען שרוברטסון היה בקשר עם קרובי משפחה של חבריו המתים כדי להתייעץ איתם. בתו של הלם, למשל, היא זמרת הנשואה לזמר ונגן גיטרה. הם היו יכולים להביע דעה.

זה כנראה מעיד עליי ועל הטעם הלא־אליטיסטי שלי במוזיקה. בניגוד למבקרים חשובים ואוהדים שהם בני ערובה של שני האלבומים הראשונים, "Stage Fright" לכד אותי בשמיעה ראשונה. אני שותף לדעה הגורסת ש"The W. S. Walcott Medicine Show", המבוסס על מופעי וודביל ומינסטרלים שראה הלם בילדותו, הוא שיר האמריקנה הטוב ביותר של הבנד. לא היו מפגשים רבים כמו בין הגיטרה של רוברטסון וקולו המיוחד והמזוהה כל כך של הלם המתופף.

"Daniel and The Sacred Harp" מלא מוטיבים דתיים, מזכיר את הכנרת והוא פרפרזה לעסקה שעשה רוברט ג'ונסון עם השטן. הדיאלוג בין הלם למנואל שובר לב באנושיותו כמו השורה שבה מזהה דניאל כי המחיר ששילם הוא שאינו מטיל יותר צל. "The Shape I'm In" נכתב על מצבו הקשה של מנואל בעקבות ההצלחה, ו"Stage Fright" מתאר את פחד הבמה של רוברטסון בעת ההופעה הראשונה של הבנד, כאשר חלה והצליח להתאושש בעזרת מהפנט שישב בשורה הראשונה והגה מילות עידוד מוצפנות. "The Rumor" הוא שיר מריר וכועס על תגובת תושבי וודסטוק המקוריים, חבורה פלגמטית ודעתנית במיוחד, לעובדה שכל המוזיקאים שהתיישבו בקרבם הפכו למכורים לסם כזה או אחר ולאלכוהול. אותם אנשים שהתנגדו לרעיון של רוברטסון להקליט את האלבום חי על במת התיאטרון המקומי.

המגלומניה העכשווית של רוברטסון המחופשת לאמפתיה רטרואקטיבית לחבריו המתים ובמיוחד להלם, תוך שהוא גוזר בחדווה את כל הקופונים, אינה מאפילה על כישרונו של מחבר שירים ונגן גיטרה גדול. הייתה לו יכולת נדירה להשיא מילים למנגינה והוא חתום על כמה מהשירים היותר אייקוניים שיצאו מאמריקה. הוא אינו מסוגל לשיר, והצטרף לרוב כקול רביעי כאשר לא סגרו לו את המיקרופון, ואלבומי הסולו שלו מאכזבים במיוחד. עדות לעובדה שיוצרים מוכשרים אינם יכולים לעבוד בוואקום אלא זקוקים לאנרגיה, גם שלילית, ולסינרגיה בין מוזיקאים בשיאם.

עטיפת האלבום Stage Fright (צילום: ללא קרדיט)עטיפת האלבום Stage Fright (צילום: ללא קרדיט)


במידה רבה היה "Stage Fright" האלבום הראוי האחרון של הבנד. חוץ מהפנינה שהיה "Northern Lights - Southern Cross" (1975), האלבומים אחרי "Stage Fright" כולל בהרכבים משתנים ללא רוברטסון, היו זניחים. הקייס שעליו מנסח רוברטסון את קובלנתו הגורפת בדוקו, מתייחס לעובדה שבמהלך הקלטת האלבום השלישי היו הלם, מנואל ודנקו נרקומנים כבדים מכורים להרואין ואלכוהול. שעה שהוא קם לעבוד כל בוקר ולכתוב את שירי האלבום, הם ניסו להתפכח מהבכחנליה הלילית.

רוברטסון מניח את התשתית הראייתית; רעייתו הנאמנה והאוהבת דומיניק תמללה אותה. הם נהגו מסטולים, הרסו מכוניות, היו בתאונות דרכים כמעט קטלניות. דנקו שבר את צווארו. מנואל נהג במוסטנג החדשה של דומיניק והיא בתוכו וריסק אותה. הלם הרס את הקורבט שלו. השדה מאחורי הבית הוורוד נראה כמו בית קברות למכוניות מעוכות. נכון שגם רוברטסון לקח סמים קשים, אבל הוא לא היה אישיות התמכרותית, טוענת אשתו. הדחף היצירתי שלו ניצח את חולשתו. נרקוטיקה פוגעת בקול, עושה אותו עמום וצרוד יותר ונמוך בכמה רגיסטרים. זה ניכר בשירים באלבום אף שאינו פוגע בחוויה. אחד הדברים הראשונים שנאמרים לנגמל, כמה צעיר יותר הוא נשמע.

חוץ מהרואין ומכוניות הרוסות, פיתח מנואל, הרגיש, הרבגוני והפגיע מהחמישה, התמכרות נבזית לליקר גראן מרנייה. למשקה בטעם תפוזים מיוחסות תכונות של ציפוי מגן לגרון ולמיתרי הקול. בו דידלי העיד עליו שהוא יעיל "להגן על הגרון מלהתייבש באולמות מלאי עשן". נאמר על מנואל שב־1970 הגיעה הקיבולת שלו לשמונה בקבוקי גראן מרנייה ביום. מעט מוגזם לדעתי, אבל הוא הפסיק לכתוב שירים, ורוברטסון לטענתו לא הצליח להחזיר אותו למשמעת של יצירה. כאשר עזב ב־1976 את הבית שבו גר, נמצאו בבית 2,000 בקבוקים ריקים של הליקר האהוב.
                                                                                   

החברים הטובים הפכו ליריבים. על פי גרסת רוברטסון, הוא כתב לבדו את כל השירים, קבע מועדי הקלטות והיה אחראי לשיבוץ הופעות. על פי הלם באוטוביוגרפיה שלו "This Wheel's On Fire", רוברטסון הרס משהו נפלא כאשר החליט על דעת עצמו, חזק על נרקומנים, להפיק הופעת פרידה שלה קרא "הוואלס האחרון" והזמין את סקורסזה להנציח אותה בסרט. את ההמשך המיתי אתם מכירים. מה שהורג להקות הוא מציאות שבה מחברי השירים הם האנשים העשירים ביותר. הם מקבלים כסף גדול מתמלוגים. כבנו הביולוגי של גנגסטר יהודי בשם קגלמן שמת לפני שנולד ולמד את מורשתו בעזרת דודיו, פושעים גם הם שהבינו דבר או שניים בשואו ביזנס, רוברטסון תכנן את חייו כיצירה קינטית בתנועה. אמו הייתה נערה צעירה ממוצא אינדיאני, ובעלה שהתחזה כאביו הכה אותה עד שנעלם. אין גאה מרוברטסון בייחוסו: יהודי אינדיאני.

הוא מציג את "הוואלס האחרון" כאתנחתה מתבקשת בסגנון החיים התובעני של להקת רוק. לדבריו, ביקש לייצר שבתון הכרחי שבמהלכו ישתקמו כולם ויחזרו לכתוב, להקליט ולהופיע. זה שקר שקשה לעבור עליו לסדר היום. הוא לא תואם עם חבריו. הלם התנגד לרעיון בכל מאודו, וצינה קרה ועוינת נודפת ממנו בסרט. את קטעי הראיון הגדולים ואת הצגת הכרוניקה שמר רוברטסון לעצמו בעזרת סקורסזה, שאיתו התחבר ומאז הוא משמש כעורך המוזיקלי של סרטיו. הלם ביקר את הסרט במהלכו ואחריו וכינה אותו "הגניבה המזוינת ביותר שקרתה ללהקה". הוא נותר נאמן לביקורת הזאת עד מותו מסרטן הגרון ב־2012. יכולת המשחק של רוברטסון מימשה את עצמה בכמה סרטים שבהם הופיע, אבל על תיאור הפרידה שלו מהלם הגוסס מגיע לו אוסקר. הלם היה ללא הכרה כאשר בתו הניחה לרוברטסון להיפרד ממנו בבית החולים. לדבריו, ישב רוברטסון ליד מיטת חברו הטוב, אחז בידו ודיבר אליו.

הוא מודה שאי אפשר היה לאסוף את החברים אחרי "הוואלס האחרון". זה מה שקורה כאשר חבורות מתפזרות. הבנד המשיכה בלעדיו וגייסה גיטריסט מחליף שלא הגיע לקרסוליו. כולם ניהלו קריירות סולו ברמות שונות של הצלחה. ריצ'רד מנואל, האיש שנועד למות צעיר, התאבד אחרי הופעה בפלורידה בחדר המוטל שלו ב־1986. הוא היה בן 42. ריק דנקו מת בשנתו אחרי התמכרויות שונות ב־1999. הוא היה בן 55. הדסון נמוג ביער העבות סביב וודסטוק, ורוברטסון המשיך לעלוץ ולבעבע ועבר לחיות במאליבו עם משפחתו. דומיניק היא פסיכיאטרית המתמחה בגמילה.

זמר הבלוז טאג' מאהל, מהעדים המעטים בסרט, אומר כי הבנד הייתה לדעתו הביטלס האמריקאים. זאת אינה אמירה מופרכת. יש בה גרעין מוצק של אמת. אין דמיון בסגנון, בשירים ובפופולריות, אבל יש דומה באופן שבו שתי הלהקות עזרו להגדיר את הרוק הבריטי והאמריקאי, בשירים שנכרו ממערכת עצבים קולקטיבית ואתוס לאומי, שהיו וירטואוזים מוזיקליים, מחברי שירים גאוניים, בעלי תוחלת חיים מוגבלת מראש ועימות חזיתי בין שני היוצרים הגדולים בלהקה. במשך שנים נשא רוברטסון בתואר של הנבל הגדול שלקח מאיתנו את מה שיכולה הייתה להמשיך ולהיות מוזיקה נפלאה, אבל זה יותר מורכב מזה.

צריך להאזין ל"Stage Fright" כדי להבין כמה גדול וחד־פעמי היה הכישרון של רוברטסון ואיזה שימוש נפלא עשו חבריו בפלטפורמה שכתב להם. הרפרטואר של הבנד אינו פופולרי כמו זה של הביטלס, אבל במיטבם הייתה ההרמוניה של קולותיהם יוצאת דופן ומרגשת, ומילות השירים היו חצים משוחים במיני תכשירים ממסטלים מיערות הגשם. ספק אם היו ברוק שלושה קולות כה מיוחדים ומובהקים כמו של הלם, מנואל ודנקו.
לפני שעזב את Drive-By Truckers לקריירת סולו מוצלחת ב־2004, כתב ג'ייסון איסבל, ודאי אחד היורשים המובהקים של הבנד, את השיר
"Danko/Manuel" המופיע באלבום "The Dirty South".

Can you hear that singing? Sounds like Gold
Maybe I can only hear it in my head
Fifteen years ago we owned that road
Now it's rolling over us instead
Richard Manuel is dead.

תקשיבו למנואל שר את "I shall be released" של בוב דילן. הדמעות עליי. ותשאלו את עצמכם האם זה מקרה שכאשר מגיע תורו לשיר בית בשיר הנועל את "הוואלס האחרון", לא מצליחות המצלמות של סקורסזה למצוא אותו. הוא לא היה בובת פיתום שישבה על ברכיו של רובי רוברטסון.