קבוצות של שניים־שלושה אנשים הם יצאו מהרכבים ונכנסו לבתים. היה נדמה שלאף אחד כבר לא אכפת אם באמת יש מגבלה של 20 או 30 איש בפנים, ומה זה כבר משנה. התערבבו. איש לא ספר. לאף אחד לא היה אכפת. עמדתי בחלון של ההורים והצצתי מהתריס, כמו אותם שכנים מבוגרים שהיו מזיזים את השלבים למטה ולמעלה ושוב למטה, ומנסים להבין מה פתאום בשכונה המנומנמת יש רעש.

ראיתי אותם, לבושים בהגזמה כאילו לא היו יותר מעשור בערב חג, שבדרך כלל מנסים לחמוק ממנו אבל איכשהו הפך לסוג של חגיגה מוזרה בחיים ישנים־חדשים. הם שמרו חניה והסתובבו מסביב לבלוק כדי למצוא עוד אחת. לא שמעתי צפירות. אתם לא מבינים כמה זה מוזר לא לשמוע צפירות של רכבים שעומדים מאחורי נהגים שמנסים להיכנס לחניה שלא מתאימה למידות רכביהם. בוודאי בערב חג. בוודאי בשכונה שלנו.

אני עוד הייתי עם המסיכה על הסנטר, שארית אחרונה למה שאני עדיין לא מאמינה שחלף מהעולם. התלבשתי רגיל. בשנה האחרונה מנעד המלתחה שלי נע מבגדי ריצה לג'ינס, את היתר עוד מוזר לי למדוד. נראה לי שמשונה מדי לחגוג משהו שלא ממש ברור אם נגמר. אני גם קצת מפחדת שיש בגדים שלא ייסגרו עליי.

ואולי זה רק תירוץ להתעלם מהצרה האמיתית, מהפוסט־טראומה שהנה עכשיו, אחרי הבחירות ואחרי סדר פסח ולפני השלב המאתגר של הקמת הממשלה עוד יקום לנו וריאנט קטלני שישלוט בנו ולא ישאיר לנו מקום לספק שאנחנו צריכים לחזור להיות אזרחים ממושמעים ולציית להנחיות לא הגיוניות מעתה ועד הנצח.

קשה לשחרר שליטה אחרי שמתאהבים בפוזיציה. זה לדעתי מה שקורה כרגע לכל אותם אנשים שיושבים למעלה ולא מבינים איך פרחו להם הגוזלים מהקן. חוסר אונים של ידיים שלא מוצאות את עצמן אחרי שמפסיקים לעשן.

כך או כך, אני לא חושבת שאי־פעם נהניתי מחג כמו שאני נהנית מפסח. אפילו נעלם הפחד הראשוני שהיה לי מכך שעכשיו כשחזרנו לשגרה אין יותר תירוצים, ואי אפשר לדחות הזמנות כי אחרי המגיפה הגיע. תזמינו אותי, זה בסדר, זה נורמלי. ולמרות זאת, עדיין יש לי תחושה שעוד לא שמענו מהאדונים עם השוט איזו בשורת איוב ושהכל זמני ויכול להתהפך.

עם שובה של השגרה חזרה לחיי בסערה חברה ישנה־חדשה: דכדכת מוצ"ש. אני מודה שהיא לא נעלמה לחלוטין בשנה האחרונה. חוויתי אותה גם בתקופת הסגר הראשון, אבל רק לפרקים. בזמן כתיבת שורות אלה אני חווה דכדכת צאת החג, ומבינה בפעם הראשונה בחיי שיום שבת לא אשם - אשם השבתון.

פעם חשבתי שדיכאון מוצ"ש נפוץ בעיקר אצל חיילים שצריכים לחזור לבסיס בראשון וסברתי שמבוגרים שלוקים בה אולי לא אוהבים מספיק את העבודה שלהם. אלא שעם הזמן אני מבינה שאין לדכדכת דבר וחצי דבר עם טיב העבודה או עם מידת האושר והסיפוק מהחיים.


הפעם הראשונה שלי הייתה כשהייתי בת 10. אחרי שהייתי מצמידה אוזן לטרנזיסטור ל"שירים ושערים" ואחרי שלילית נגר הייתה מסיימת את התוכנית שלה בערוץ הראשון, ידעתי שזה האות. זהו, נגמר סוף השבוע. העגמומיות שלא הייתה קיימת בבוקר נחתה עליי כמו מבחן פתע במתמטיקה.

טובי החוקרים והפסיכיאטרים ניסו לנתח את הסיבות לדכדכת מוצ"ש, שחוצה מגזרים ואפילו גילים, ולא הגיעו לתשובה שמניחה את הדעת מדוע האושר האינסופי של סוף השבוע מתפוגג ביום שבת בשעה שש בערב בדיוק. ואיך השעה שנחשבת לקסומה ביותר בעולם ביום שישי הופכת לגיהינום עלי אדמות ומערבלת את נפש האדם יום לאחר מכן. ואגב, לא משנה אם ביום ראשון יש ערב חג, מועד או שביתה. התחושה שמתגנבת ללב בשעת בין הערביים תמיד תהיה שם.

אני מתחילה לחשוד שהרגשות האנושיים שלנו מתוכנתים בקצב מעגלי, קבוע ובלתי ניתן לשליטה או לבחירה. ביולוגיה או הכוונה של הבריאה שמכירה את נפש האדם ומבינה שאם לא יהיה לה משהו לצפות לו ולהעריך אותו אז מה הטעם?

אני מזכירה לעצמי בחצי נחמה שעברנו לשעון קיץ, ודיכאון מוצ"ש נדחה בשעה, מה שמקצר לי את שעות הדכדכת, שפגות מעצמן ביום ראשון בבוקר. אלא שאז אני נזכרת שיש לי עוד בעיה שנוגעת לרבים אבל לא מדברים עליה הרבה, שמתרחשת גם היא בשבת בלילה ואין לה פתרון מדעי או הסבר פסיכולוגי - אני אף פעם, אבל אף פעם לא מצליחה להירדם.