החיזור אחרי הקול הערבי בשיאו דווקא לאחר הפיצול של המפלגות המגזריות, לאחר שרע"ם הכריזה שהיא עוברת לפרקטיקה מעשית ,כלכלית ומשקית, שכסף ומעשים בצידה, על חשבון אידיאולוגיות ושברן בצידן.

"החברה הערבית הייתה במצב כלכלי פגיע עוד טרם המשבר" (הכוונה למשבר הקורונה), כך קובע בנק ישראל בדוח השנתי שלו שעומד להתפרסם בקרוב. לכן ההחלטה לעבור למתווה ש"ס ואגודת ישראל, שנהנות ממנעמי השלטון לאורך עשרות שנים, להיות ולחיות בישראל העשירה והחזקה ולהשתתף במאמץ המשקי במסגרת מגבלות המסורת והיכולות, וככל שיתחשק.

האמת היא שיש על מי לסמוך: 339,000 מועסקים נמנו בתעשיית ההייטק בסוף 2020, עלייה של 2% לעומת השנה הקודמת. מספר שמהווה רק 9.2% מכלל השכירים במשק. צמיחת מגזר ההייטק, המאופיין בפריון עבודה גבוה ושכר גבוה, הייתה בשנת הקורונה 5.8%, בעוד פעילות כלל המשק נסוגה לאחור.

תעשיית ושרותי ההייטק מספקים חמץ ומצה לכלל האוכלוסייה במשך כל ימות השנה ומסירים דאגה מלבם של אלה שאינם עוסקים במלאכה או במלאכה חלקית שגזורה לפי מידותיהם. מגזר ההייטק הוא 12.6% מהתוצר, 17% מהתוצר העסקי ו־40%(!) מהיצוא, עם היקף יצוא שנתי של 45.77 מיליארד דולר. אלה המייצאים שירותי ההייטק, מאפשרים לאחרים, כולל אלה הנמצאים וחיים באוהלה של תורה, לחיות אומנם בעוני, אבל עם זרם הכנסה המאפשר אספקת מזון, כסות, קורת גג, הקמת משפחות והרחבתן.

שיעור בעלי השכלה העל־תיכונית בקרב עובדי ההייטק עומד על 85%, ובהתאם התגמול והשכר שלהם מגיעים בממוצע ל־21,289 שקל. תשלומי המסים של העובדים בתעשיית ההייטק, תשלומי המסים של חברות ההייטק וכן הכנסות הממשלה ממסים של התעשיות הנותנות שירותים לתעשיית ההייטק, כולל הסעדה, משרדים, רו"ח, עו"ד, רכב, עוד הרבה תעשיות ושירותים נלווים במסגרת המכפיל הכלכלי של שרשרת המזון העסקית, הם המחזיקים בעיקר את תקבולי המדינה ממסים גם בשנת הקורונה, והם שאפשרו למדינה לפזר בנדיבות כסף בתקופת נגיף הקורונה, ממש כמו המדינות העשירות בעולם.

הפגנה נגד האלימות במגזר הערבי (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)הפגנה נגד האלימות במגזר הערבי (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

די - דיינו

מאפיינים רבים של החברה הערבית הגבילו את יכולתה להתמודד עם הזעזועים של השנה האחרונה יחסית לשאר האוכלוסייה, אומר הבנק המרכזי. אחת הבעיות העיקריות של החברה הערבית היא הכנסה הנמוכה. השכר הממוצע עומד על 12,000 שקל בחודש לעומת 18,000 שקל בחברה היהודית. כתוצאה מכך 45% מממשקי הבית הערביים היו מתחת לקו העוני לעומת 13% בקרב היהודים.

פער זה משמעותו היא שוני בעמידות הכלכלית, בעיקר בזמן משבר כמו משבר הקורונה. בניגוד ליהודים, קשה לערבים לחסוך בשנות שפע ליום סגריר, כמו שנת 2020. לכן כ־40% ממשקי הבית הערביים שרויים בחובות לעומת 10% בקרב היהודים. רק 11% מהערבים הצליחו לחסוך לעומת 38% בחברה היהודית.

כמה מעלות טובות למקום עלינו למנוע הפערים בין הערבים ליהודים:
אילו מספר הילדים עד גיל 18 למשקי בית בקרב החברה הערבית היה יורד מ־2.68 אצל הערבים ל־2.33 כמו אצל היהודים, היה מאפשר לצאת יותר לעבודה או ללימודים, דיינו.
אילו מספר שנות הלימוד בקרב הערבים הנמצא על 11.8 שנים, לעומת 14.9 שנות לימוד בקרב היהודים, היה עולה, דיינו.
אילו שיעור הזכאים לתעודת בגרות בקרב הערבים היה עולה מ־48% ל־75% כמו אצל היהודים, דיינו.
אלו שיעור התעסוקה בקרב גברים ערבים הנמצא על 77% היה עולה ל־86% כמו אצל היהודים, דיינו.
אילו שיעור התעסוקה של נשים ערביות הנמצא על 38% בלבד (בקרב המוסלמיות נמוך יותר), היה מגיע ל־82%, כמו אצל היהודיות, דיינו.
אילו שיעור המועסקים ללא חוזה עבודה או עובדים באמצעות חברות כוח אדם בקרב הערבים היה יורד מ־56% ל־28% כמו אצל היהודים, דיינו.
אילו שיעור המועסקים בעבודות יומיות, כלומר ללא בטחון למחר, היה יורד מ־9% בקרב הערבים ל־2% כפי שהוא בקרב היהודים, דיינו.
אילו הערבים בכפריהם היו מוותרים על חלק מהקרקע המשפחתית לטובת הכלל ומאפשרים תכנון טוב יותר של הכפרים לטובת הכלל, כולל כבישים במקום שבילים, בתי ספר, אזורי תעסוקה ומתנ"סים, דיינו.
אילו המדינה הייתה מגיעה להסדר ותב"ע מאושרת ומוסכמת בכפרים והערים הערביים, דיינו.
אילו הערבים והשלטון המרכזי היו מגיעים להסדר רישום בטאבו של זכויות ובתים על שם בעליהם, דיינו.
אילו הבתים והנכסים היו רשומים בטאבו ומאפשרים ליטול משכנתה על הבית הרשום טאבו, דיינו.
אילו הבנקים היו מאפשרים נטילת הלוואות בריבית סבירה יותר לסקטור הערבי, קרובה לריבית הנמוכה יותר בסקטור היהודי, דיינו.
אילו לימוד השפה הערבית, גם היומיומית, הייתה חובה בכל בתי הספר בקרב היהודים והעלאת רמת השליטה בעברית בקרב הערבים המהווים כ־21% מהאוכלוסייה, הייתה מביאה לאינטגרציה והשתלבות כלכלית ומשקית טובה יותר, דיינו.
אילו הממשלה לא הייתה מפלה לרעה את הערבים בתקציבי פיתוח, בניית בתי ספר ובעיקר בהקמת אזורי תעסוקה בשליטה של הכפר והעיר הערבית, כולל הארנונה העסקית עבורם, דיינו.
על אחת כמה וכמה, טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו... לכפר על כל עוונותינו.

הפגנה ברמלה נגד רצח נשים בחברה הערבית (צילום: אמיר מאירי)הפגנה ברמלה נגד רצח נשים בחברה הערבית (צילום: אמיר מאירי)

בלי חשבון

חלק מפערי ההכנסות בין משקי בית יהודיים לערביים נובעים מכך שבמשפחות ערביות רבות יש מפרנס אחד, אומר בנק ישראל. תעסוקה של בן זוג מגינה חלקית מפגיעה בתעסוקה של המפרנס השני. בחברה הערבית רק ב־29% מהמשפחות שיש בהן ילדים שני בני הזוג עובדים, לעומת 66% בקרב משפחות יהודיות עם ילדים.

הערבים עובדים יותר בעבודות זמניות, תנודתיות, ארעיות ועונתיות, מה שמונע הכנסה יציבה לאורך שנים והיה יכול לאפשר תכנון כלכלי ארוך טווח. לא זו בלבד, בעת משבר, כך קובע הבנק המרכזי, קל יחסית לצמצם היקף המשרות ולקצץ בשכר של עובדים אלה, הערבים במקרה זה. על פי חישובי בנק ישראל, כאשר לוקחים בחשבון סך ההכנסה ברוטו בניכוי תשלומי חובה כגון מסים ודמי ביטוח לאומי וההוצאות השוטפות על תצרוכת והעברה למשקי בית אחרים, נוצר פער החיסכון.

החיסכון בפועל בחברה הערבית עומד על סכום שלילי של 1,700 שקל בחודש, כלומר משק בית ערבי שרוי בחובות שהולכים ומתנפחים בעוד החיסכון במשק בית יהודי בפועל מגיע ל־4,400 שקל בחודש. גם אם משווים משקי בית בעלי אפיון דומה בהכנסה, בתעסוקה, בבעלות על דירה, בהשכלה ובדמוגרפיה, הרי שמשק בית ערבי חוסך 2,100 שקל פחות מאשר משק בית יהודי, כך לפי ניתוח וממצאי הבנק המרכזי.

עוד ממצא שעולה מהעבודה הנרחבת שתפורסם בדוח של בנק ישראל היא כי ל־12% ממשקי הבית הערביים אין כלל חשבון בנק לעומת אחוז בודד בקרב היהודים. גם כשיש לערבים חשבון בנק, הרי ש־6% מהחשבונות חסומים, פי שלושה מאשר בקרב היהודים. לכ־41% מהערבים שיש להם חסימה של החשבון, היא נמשכת יותר משנה. כלומר הם אינם יכול להשתחרר מהמצב שאליו נקלעו, לעומת 12% בקרב היהודים שנחסם חשבונם - ונותר חסום מעל לשנה.

באין חשבון, פועלים במזומן, ובעת מצוקה כמו בשנת הקורונה פונים לקרובי משפחה וגם לגופים שאינם מסודרים. התנהלות בלי חשבון מקשה להסתייע במערכת הרווחה שבה הממשלה פורשת רשת ביטחון, מענקים, דמי אבטלה וקיום לעצמאים, כל אלו, מטבע הדברים, קורים דרך מערכת הבנקאות. "משיכת יתר כרונית" בקרב אלה שיש להם חשבון בנק הייתה עוד טרם משבר הקורונה.

הפגנה נגד רצח הסטודנט הערבי (צילום: אבשלום ששוני)הפגנה נגד רצח הסטודנט הערבי (צילום: אבשלום ששוני)

תשתית של כנופיות

אנו נוסיף כי אין זה מופיע בדוח הבנק המרכזי: באין כסף למחיה, פונים לשוק האפור ולשוק השחור לגייס כסף בריביות נשך. כאשר ישנה הידרדרות במצב כמו בשנת הקורונה, אין אפשרות להחזיר את החובות, אז מלווים מפלוני כדי להחזיר לאלמוני. באין אפשר החזר, נדרשים החייבים השקועים בבוץ לממש נכסים ולמכור נכסים משפחתיים שהמשפחה החזיקה במשך שנים, מה שאינם יכולים ולא רוצים לעשות. או אז נכנסות כנופיות חמושות ועמן הרג המתפשט בחברה הערבית, הפעם לא על "כבוד המשפחה" אלא על "כבוד הממון".

נחזור לסעיף החוסן האזרחי מתוך דוח הבנק המרכזי, שלפיו מתברר כי 54% מהערבים דיווחו על החמרה במצב הכלכלי לעומת 42% מהיהודים. מתברר כי מעבר להחמרה הנובעת ממאפייני החברה הערבית, נפגעו בעיקר אנשים בני 44 ומעלה, חסרי השכלה אקדמאית, משקי בית עם ילדים ושכירים מועסקים. רבע מהערבים דיווחו על הפחתת כמות המזון והארוחות בזמן משבר הקורונה לעומת 14% בקרב היהודים. נגיף הקורונה למעשה החמיר את חוסר הביטחון התזונתי בקרב החברה הערבית. מעניין לציין כי הפגיעה התזונתית בקרב הערבים הייתה שווה גם בקרב מחוסרי עבודה וגם בקרב שכירים.

כפי שציינו בתחילת המאמר, פערי ההשכלה הם בין הגורמים בפער בין החברה הערבית ליהודית. באה הקורונה והחמירה המצב: רק ל־30% ממשקי הבית הערביים הייתה גישה גבוהה המאפשרת למידה מרחוק לעומת 75% בקרב היהודים הלא חרדים. גם כאשר חזרו לתקופת מה לבית הספר, 85% מהתלמידים הערביים לא חזרו ללמוד בגלל תנאי בית הספר שלא אפשרו לקיים את הוראות משרד הבריאות. גם הסטודנטים הערבים נפגעו בגלל תשתית אינטרנט רעועה במקום מגוריהם שלא אפשרה לקיים שגרת לימודים אצל 35% מהסטודנטים לעומת 12% מהסטודנטים היהודים.

מול הערבים והיהודים עומדת תעשיית ההייטק. בזמן הקורונה 58% מעובדי הענף יכלו לעבוד מהבית מיד עם פרוץ המשבר לעומת 26% בשאר המשק. ענף ההייטק נפגע בזמן פרוץ הקורונה אך היטיב להתאושש לקראת סוף 2020, עת הבינו החברות כיצד לפעול גם בתקופת הסגרים. גמישות בשעות העבודה והעבודה מהבית אפשרה לחברות ההייטק לתת תפוקות שהתגלו כגבוהות יותר עם פחות עובדים. מגזר ההייטק הפגין בשנת 2020 עמידות גבוהה בניגוד לענפים אחרים במשק, מה שאפשר לחיים במובנים רבים להימשך היום בפסח תשפ"א.

במקביל הפער בין החברה הערבית ליהודית הופך לתהום שעליה ינסו עתה המפלגות הרבות שנכנסו לכנסת ה־24 לגשר, כך ש"כל דכפין ייתי וייכול". אם תקום ממשלה שתגשר על הפערים החברתיים בישראל ותגביר רכישת השכלה רלוונטית לחברה מודרנית־מתקדמת, במקביל לערכי העבודה בקרב כלל היהודים, כולל החרדים, וכלל האוכלוסייה, כולל נשים ערביות, דיינו.