צהרי יום העצמאות בלב עמק יזרעאל. חבורת ידידים, שנקבצו מכל קצווי הארץ, מקיימת פיקניק בסמוך לשדה תלתן, ליד כרם זיתים של חברם. האוויר נהדר, הירוק בוהק למלוא העין, מצב הרוח מרומם, שירי ארץ ישראל הנושנים והטובים בוקעים מן הגרונות, מלווים בצלילי אקורדיון ושלוש גיטרות. מדברים על הנכדים ועל דרך הייסורים שעברו מי שהגיעו למקום ההתכנסות מהמרכז.
ואכן, לצאת מתל אביב היה סיוט. פגוש אל פגוש התנהלה הנסיעה צפונה בכביש 6, באטיות מעצבנת. שעתיים וחצי ארכה הנסיעה עד ההגעה ליעד. העובדה שישראל היא אולי המדינה הצפופה ביותר בעולם כיום מבחינה תחבורתית התחדדה ביום העצמאות ה־73 – בפקקים הקשים, בכמויות הרכבים, בהמוני בית ישראל שגדשו את הפארקים ושמורות הטבע. עשן המנגלים עלה מכל אתר.
ביום העצמאות, לאחר שנה של תחלואה וסגרים, באו לידי ביטוי מובהק החיים הטובים שהם נחלתנו, או לפחות של רובנו. נוסעים ומקטרים, חוגגים ומייבבים. דומה שמעולם לא היה כאן דיסוננס כה גדול בין מצב ישראל והישגיה לבין מידת המרמור של חלקים גדולים בציבור על מה שקורה במדינה, מרמור שמקבל ביטוי מועצם מדי יום בכלי התקשורת.
מצד אחד, ישראל נמצאת במצב מצוין מבחינה ביטחונית, מדינית ואפילו כלכלית, ומערכת החינוך חוזרת לתפקוד מלא. מצד שני, היא נצבעת בצבעים שחורים על ידי מקטרגיה, בעודם בולסים סטייק עסיסי ולוגמים יין לבן מצונן. לא רצינו שם, בפיקניק העצמאות בלב עמק יזרעאל הפורח, לדבר פוליטיקה, אבל כלום היה אפשר להימנע מכך? “זו לא המדינה שאני מכירה, נורא פה, ומה יהיה?”. מלמלה אחת שבאה מיישוב אמיד בצפון, וזכתה למבטי הסכמה עגמומיים מצד רוב הנוכחים.
כמובן, כל שיח המרמור סובב סביב דמות אחת. ליד סיר הבשר, בשיחות הסלון ובחיק הטבע, בכל הזדמנות, הנושא הוא אחד: נתניהו. הוא האויב, הוא המושא לשנאה יוקדת, שמושפעת מחלק מהתקשורת - ליתר דיוק ממאמרי כמה פובליציסטים, שחוזרים ומפרסמים מדי כמה ימים אותו מאמר פרי עטם גדוש חרפות.
העיסוק האובססיבי הזה, הכמעט בלעדי, בנתניהו, יורד לרמה שמביישת חלק מהעיתונים. זו אינה רק ביקורת על התנהלותו ואישומיו, זהו ציור מעוות של המציאות הישראלית. וכך, יום העצמאות, שאמור היה להיות יום של התעלות, נהפך ליום של התעלקות מוגברת על נאומיו. יום שנעשה בו ניסיון מר לצבוע את ישראל באור שלילי ביותר עם אמירות זורעות ייאוש, אפילו פוסט־ציוניות, שרק מוחות מעוותים בתקשורת יכולים לבטא אותן.
התרגשנו כולנו בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, למשמע נאום "שלוש האמהות" של הרמטכ”ל, ששילב את דמותה של רחל אמנו, את נחמה ישראלי, אם שני הבנים שנפלו במלחמת יום הכיפורים, ואת האמהות הישראליות המסורות והאמיצות. זה היה לטעמי אירוע השיא ביום הקדוש.
מנגד, בטקס האזכרה לחללי פעולות האיבה, במהלך נאומו הראוי של ראש הממשלה, זעק אדם לעברו: “די עם הפוליטיקה, בושה!”. אחרי כמה שניות של מבוכה, לאחר שהיסו אותו, הפך אותו זועק לגיבור תרבות בערוץ 12. כמוצאי שלל רב, שוב ושוב הקרינו ראיון קצר שערך עמו ירון אברהם.
עזיז צרפי הוא אלמן, שאשתו נהרגה בפעולת הטרור שבה הוסט אוטובוס בקו 405 אל התהום. אי אפשר שלא להזדהות עם כאבו זה יותר מ־30 שנה. עם כל הכבוד לאבלו, התפרצותו בטקס העיבה על מה שניסה להסביר לאחר מכן. גם לבני משפחה שכולים לא הכל מותר, בוודאי לא לשבש טקס ממלכתי.
כלום היה האיש מתפרץ סתם ככה, בעת שראש הממשלה נשא דבריו, לולא הבון־טון האנטי־נתניהו שהשתרר בשנה־שנתיים האחרונות? שוב ושוב מנסים למנוע ממנו לומר את אשר על לבו, להפריע לו, לגנות אותו. כך יריבים פוליטיים שפרצו את גבולות השיח, וכך פובליציסטים חסרי הגינות. האם מישהו מהם גינה את שר הביטחון, בעקבות מקרה הלוחם איציק סעידיאן ומחדל הטיפול בהלומי הקרב?
תרבות זו של צעקות, הפרעות וחרפות בלטה, למרבה הצער, דווקא ביום העצמאות המאחד. לשם מה מצא לנכון “ידיעות אחרונות” לפרסם את מאמרי השטנה המעוותים של סימה קדמון בראש העמוד השני של גיליונות ערב יום העצמאות ויום שישי? מי החליט ב”מעריב” שמותר בין חג לשבת לפרוש על פני עמוד שלם ארסנל גדוש חרפות, שחתום עליו איש המוסר הידוע אהוד אולמרט?
אלה וקולגותיהם, הם ולא נתניהו וחבורתו, הם ולא הימין, מעמיקים את השסע בעם בפמפלטים שלהם - דיסוננס גמור לתחושת הרוב השקט, החוגג, מכיר התודה. הוי ארצי, מולדתי, עמי – אנה אנו באים?