שלושה חודשים חלפו מאז הסתיימה המלחמה בעזה בשנת 2014 עד שנורתה לשטח ישראל הרקטה הראשונה. שלושה חודשים בלבד, אחרי 51 יום שבהם הבטיחו שרי הממשלה וקציני צה"ל כי לא ירוו נחת עד שיורידו את חמאס על ברכיו. גם אז התגאינו במספר הרב של מחבלים וב"תשתיות" שבהן פגענו. בעזה של היום, זה פחות או יותר מה שצה"ל מתבקש לעשות. לפגוע במבוקשים ולהרוס תשתיות.
אבל המלחמה הזאת איננה מערכה צבאית בלבד. לפנינו כמה עימותים הכרוכים זה בזה יחד. זו מלחמה כלכלית, בין צבא סדיר שמחריב סניפי בנקים ופוגע בציוד מלחמתי יקר, לאויב שמצליח לשתק חלקית את המשק שלו. זה מאבק פוליטי, שבו חמאס ניסה וגם הצליח לסכל את כניסתו של מועמד אסלאמיסט לממשלת ישראל, הצית מחדש מהומות בין יהודים לערבים, וחיזק את מעמדו ברחוב הפלסטיני על חשבון הרשות. וזו מלחמה על התודעה. מאמץ של חמאס לשנות את תפיסתם של מיליוני פלסטינים וערבים ולזכות בתואר יקיר ירושלים. לא הרשות, לא ישראל, בטח לא הירדנים והסעודים. חמאס רוצה לקבוע סדר יום עבור כל השחקנים בזירה, באמצעות שליטה מרחוק במתרחש במזרח העיר.
לעתים רחוקות אפשר לראות מופע דחוס ומזוקק של קרב תודעתי, בתוך זמן קצר, כפי שמתחולל בימים אלה לנגד עינינו. שלשום הודיע דובר צה"ל כי פעמיים במהלך המבצע בעזה ניסה צה"ל להרוג את מפקד הזרוע הצבאית של חמאס בעזה, מוחמד דף. הפרטים שנמסרו אומנם חלקיים (כמה חזק ניסה? ולמה לא הגיע?), אבל היה די בהם כדי לייצר כותרות שמנות בישראל. צה"ל אינו מעניק לציבור מידע חינם להנאתו. הידיעה הזו היא לוחמה פסיכולוגית שהוא מנהל נגד חמאס. היא נשקלה היטב לפני שפורסמה, ומטרתה כפולה. להעמיס על דף לחץ כבד ותחושת רדיפה, וגם לחזק אצלו את הביטחון כי הוא בן אלמוות. שני אלה, כל אחד בנפרד, עשויים להדיחו לבצע טעות שתעלה בחייו.
בתוך ההודעות שמפרסם צה"ל על בסיס יומי מסתתרים מעת לעת מסרים מהסוג הזה. לרוב, את השפעתם אפשר לדעת רק בדיעבד. לא כך אפשר להגיד על לוחמת התודעה של חמאס. חלק רב ממנה הניב רווחים מיידיים.
הנה דוגמה: דקות אחרי כל מטח רקטות ששיגרו לישראל, ולפעמים גם בעיצומו, נהגו דוברי הפלגים להכריז מה עשו. לאיזה יישוב או לאיזו עיר שיגרו, מדוע עשו כן, ולפעמים גם נקבו במספר הרקטות. מיישובי העוטף ועד תל אביב – כל מטח לווה בהודעה. בכך השיגו הפלגים כמה מטרות בו־זמנית. הם הראו כי הם משיבים מלחמה ולא יושבים בחרדה במקלטים, והמחישו כי ביכולתם לאיים על ערים גדולות בישראל. לא סתם ערים, אלא בעומק הישראלי. כך כמה פעמים ביום, כפול ימי המבצע, עשרות מטחים בזה אחר זה.
מעטים בעורף הישראלי נחשפים לצרורות המילים הללו, אבל משקלם רב. ברחוב הערבי, ובעולם בכלל, רואים את כל זה, ומסיקים את המסקנה המתבקשת. כי בניגוד לטענת צה"ל, הפלגים אינם אוסף של מיליציות מוכות, אלא כוח לוחם המשיב מלחמה. לא סתם משיב, אלא אף מתאחד ופועל כמכונה אחת. לכידות לאומית היא מציאות שהפלסטינים שכחו כיצד היא נראית.
וכך, כאשר אנחנו נספור להם גופות, ושוב נטען כי פגענו במרכזי השליטה שלהם, בבונקרים ובמשגרים, הם כבר יהיו הרחק מכאן – במאמץ לתרגם את כל זה להישגים פוליטיים. את יסודות הקמפיין הזה הם בנו בעוד התותחים רועמים. יד אחת שיגרה מסרים בלתי פוסקים, השנייה לחצה על ההדק. עתה יידעו כולם כי בעזה קמה חלופה להנהגה הפלסטינית, שהיא גאה, יוזמת, שמוכנה להקריב מדמה כדי להגן על ירושלים, ובבוא היום אולי תגן על פלסטין כולה. ראשי הפלגים קנו אומנם את הנקודות בדעת הקהל במחיר יקר של אובדן חברים, פקודים והון של כסף, אבל זו תכלית חייהם. ארגון התנגדות, בניגוד לקרקס נודד, נולד כדי להקריב.
מול כל זה, לקתה ישראל בנחיתות תודעתית. האסטרטגיה של הפלגים בעזה הייתה פשוטה ויעילה יותר. הם התכוננו לה מבעוד מועד ולכן צברו נקודות. נכון שתשומת הלב הציבורית בישראל נתונה בעיקר להישגים המבצעיים של צה"ל. אבל מכונת מלחמה, מהוקצעת ככל שתהיה, היא כמנוע של מכונית. אף אם יפעל היטב וללא תקלות, כדי להגיע למחוז חפצו בשלום, חייב הנהג את המראות.
הבית קרס על יושביו
מדוע זה חשוב? כי צה"ל נלחם בחירוק שיניים אגב טבילת ידו בזפת. תקיפה של אזורי מגורים, אף אם מסתתר בה אויב מר, היא משימה גדושת דילמות מוסריות. גם אם יכולת הדיוק תהיה גבוהה, תמיד ייהרגו חפים מפשע. עשרות ילדים, נשים וגברים קיפדו את חייהם ברצועה בימים אלה כאשר ביתם קרס על יושביו. לא משום שאבי המשפחה מבוקש ובשל כך ביתם הופצץ, אלא משום שהם גרו, לתומם, ליד ביתו של אחד כזה.
קשה אף להסביר מדוע יש להפיל מגדל בן 12 קומות, אם רק בשתיים מהן פועל מתקן חשאי של האויב. אף על פי כן, ישראל אנוסה להשיב על השאלות הללו. גם לעצמנו, כדי שנישן טוב בלילה, וגם לעולם הרחב, המוצף בתמונות קשות לצפייה מעזה, ומצפה מאיתנו להסברים. ולמרות זאת, אני לא בטוח שישראל ניסחה תשובות משכנעות לשאלות הללו. לא לעצמה ולא לשליחיה בארץ ומעבר לים.
אם מוחמד דף ואנשיו מוכיחים במעשים ותוך גילויי הקרבה כי הם מגיני ירושלים, לא יעזור לישראל אם תזעק עד מחר כי ירושלים היא בירת הנצח של עם ישראל. המערכה איננה מלחמת שוורים, אלא קרב אידיאולוגי שמטרתו לכבוש ולשבות קהלים בקסמך. ובקרב אידיאולוגי חובה לנסח שפה, לרקוח רעיונות יצירתיים, להתעדכן תמיד ולהגיב מיד, וחובה להתמיד בכך. וכמו שחמאס פעלה להביך את ישראל ציבורית במגרש שלה, ירושלים, ישראל רשאית להביכה במגרש שלה. להזכיר לעולם כי חמאס היא תנועה בת של האחים המוסלמים, השואפת להחיל מדינת הלכה בכל מושבותיה. כי רוב מדינות ערב הקיאו מתוכן את "האחים" ואף גירשו את חמאס בגלל אופיה החתרני. כי בריצתם אל ירושלים, הם הפקירו את עזה לשקוע בבעיותיה האיומות. ויש להראות מיהם מנהיגיה ומאיזה חומר קורצו. סנוואר, שרצח פלסטינים ללא משפט והשליך את גופותיהם ברחוב, כי פעלו בשירות ישראל באינתיפאדה הראשונה, וחבריו, ששלחו מתאבדים לרצוח אזרחים ישראלים בדם קר.
מהרגע הראשון למערכה הזו כולם מחפשים את תמונת הניצחון. אותו רגע שיצרוב בתודעה את הסיפור כולו ויבטא את יתרונו של אחד מהם על פני השני. כל תמונה שבה נראית ילדה זועקת מפחד, או ישראלים שרועים על הקרקע ומליטים פניהם בידם, היא תמונת ניצחון של חמאס. עבור ישראל, תמונת הניצחון תהיה הלווייתו של מוחמד דף. תמונת הניצחון שלי היא קריקטורה, מעשה ידיו של מאייר, והיא טרם צוירה. נראים בה שני שיכורים חבולים, הנפגשים בשש אחרי המלחמה. כל אחד מהם מבקש מחברו רגע אחד של פרטיות, מתקשר הביתה ואומר ליקירו בקול עייף: היה מתיש אבל ניצחתי.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל