אני לא רוצה איחוי עם האנשים האלה; לא עם אלה שצהלו בכיכר רבין כשאחינועם ניני כינתה את בנימין נתניהו “המן” – כשהכוונה היא לאיש ממגילת אסתר שנתלה ביחד עם עשרת בניו - ולא עם מי שמבקש להעמיס את החרדים על מריצות. פיה של ניני, שהתנצלה לאחר מכן, כבר הפיק בעבר ביטויים קשים, אבל הפעם זה היה מבחיל במיוחד. הקהל צווח בהנאה. איש לא מחה; כשם שאיש לא הסתייג מהקריאות “בוגד” או מהתמונות של נתניהו שעליהן צוירו חבל תלייה או גיליוטינה.
אינני נמנה עם המחנה שבחר בהתנשאות ובהשפלת האחר. השנאה שנשפכה ברחובות לא באה מהמחנה שלי. מי שהגיע לבלפור עם איברי מין מתנפחים לא היו אנשי המחנה שלי ומי שטינף את השיח הציבורי היו אלה שתמיד היו כאלה. עוד לפני קום המדינה הם לא היססו לנקוט כל תעלול אפשרי כדי לשמור על השלטון. אותו מחנה כעת עולז על שעלה בידו לחזור ולתפוס את הגה השלטון; לדעתי, בעזרת עלילת דם משפטית.
איני רוצה לא בריפוי ולא באיחוי. אין לי שיג ושיח עם האנשים האלה. אין בהם מאומה. אני סולד ממי שעומד בראשם. הדוברים שלהם ריקים מערכים. כל מה שהם ביקשו, להתרשמותי, הוא ליצור אנרכיה שלטונית כדי להמאיס את השלטון הקיים על האזרחים שומרי החוק, אם כי ברור לי שמה שגרם בפועל לחילופי השלטון הוא לא ההפגנות. את מה שקרה אפשר לייחס לנוכלות פוליטית של אדם אחד. יכול להיות שהממשלה שהוא הקים היא חוקית, אבל היא, בעיניי, ממש לא לגיטימית.
והכוונה שלי היא לכך שלא יכול להתקיים מצב שבו בראש הממשלה יושב אדם שאין לו תמיכה ציבורית. מפלגתו מונה שישה חברי כנסת, וזה לחלוטין לא תקין. בפועל אין לנפתלי בנט שליטה כלשהי על ממשלתו. יש שמונה מפלגות בקואליציה, ולכל ראש מפלגה יש את חלקת האלוהים הקטנה שלו. בנט לא יכול לפטר איש מהשרים מהגוש הנגדי.
מה שמחזיר אותי לראשית הדברים. מילים רבות נשפכו על ההפגנות של מחנה רק לא ביבי. שום דבר מאחד לא היה שם. רק הרבה שנאת חינם. מה שקרה בבלפור יכול להוביל רק לפריכות נוספת של החברה היהודית. חסן נסראללה הרגיש בזה כנראה כשאהוד ברק נסוג מרצועת הביטחון בדרום לבנון. גם ערפאת הרגיש בזה, ולכן הוא פתח באינתיפאדה השנייה. ראשי חמאס מבינים את זה בימים האלה.
והדברים לא הולכים להשתנות לטובה. ניני מייצגת מחנה שהשנאה זורמת בעורקיו, וזה מתכון ברור לקריסה. הדרת מיליוני אזרחים מהשלטון - זה לא ילך. השליטה במוקדי הכוח, בבית המשפט העליון, בפרקליטות המדינה ובערוצי התקשורת, לא תספיק. ההתעוררות של כל אלה שהיום כבר מבינים שהשלטון “נגנב” בידי מי שרוצה להשאיר אותם מחוץ לעמדות שליטה בעתידם - קרובה.