הסיפור על הילי

איך כתב ח'ליל ג‘ובראן, “פלאים רבים נמצאים בעולם, אבל יצירת המופת היא הלב האמהי". כשעדי פנתה אליי, לא האמנתי. גם כששוחחנו בטלפון, לא האמנתי לה. אחר כך עברנו לשיחת זום קצרה, מרוב שלא האמנתי לה, התיישבתי עם המחשב בבית קפה רועש ברמת אפעל ואפילו לא פתחתי את מחברת העבודות שלי כדי לכתוב את שתבקש. לא האמנתי שהיא באמת חושבת שאפשר להפיק או לכתוב משהו שמח, מבדר וצבעוני לזכר בתה הילי, שנפטרה לפני שנים בודדות מסרטן והיא רק בת 7.5.

עדי הגיעה אליי דרך מכרה משותפת. “מרסל", אמרה לי המכרה, “עדי היא משהו אחר, היא לא מבכה כל היום את מות בתה, את תביני כשתיפגשו". “אבל מה היא רוצה ממני?", שאלתי את אותה מכרה וזזתי באי־נוחות.

המון אנשים מציעים לי תשלום לכתיבת הספדים, ספרי זיכרונות או פוסטים על געגוע לזה שהלך, וברובם המוחץ של המקרים אני מסרבת. התחקיר על אותו האדם, החיות שלו, גם אם הרגעית, במילים שאכתוב, ועזיבתו הפתאומית, מבלי שבכלל הכרתי אותו, מותירים בי מועקה ימים אחר כך, ובפשט - זה לא שווה את הכסף.

וכאן יש ילדה בת 7.5. על פי התמונות שקיבלתי לוואטסאפ, יפהפייה, בעלת עיניים נבונות ושיער ארוך, כמו של נסיכות, שיער שלימים נשר ונעלם. “זה יהיה שמח, אני מבטיחה", אמרה המכרה והעבירה את המספר שלי לעדי בלי לחכות שאסכים.

“מה את אוכלת? אני גוועת ברעב", שמעתי קול מהמחשב. אני והמלצרית צחקנו, היה זה כמו חבר דמיוני שהופיע פתאום, היא הלכה להביא את הלחם ואני הסתכלתי על האישה היפה מעברו השני של המסך, רזה, מטופחת, צעירה ובעיקר בעיקר - בעלת ניצוץ שובבות בעיניים שקשה לי לתאר. “היי עדי", אמרתי, “בוקר אור, נעים להכיר".

“נעים גם לי", ענתה, “אני נורא מתרגשת". “אין ממה", הרגעתי והסתכלתי על התכשיטים שענדה על צווארה ועל ידיה, חיפשתי רמז לבתה. בדרך כלל הורים שכולים, מסיבות כאלו ואחרות, משאירים עליהם - למעלה מכך, לא מסירים מעצמם - את הדסקית הצבאית של בנם, את טבעת הנישואים של ילדתן או שרשרת עם שם ילדיהם כדי שיהיו קרובים ללבם תמיד. על עדי לא היה כלום.

המלצרית הביאה את הלחם, הוא היה בשרני וריחני כל כך, התאפקתי שלא לבצוע ממנו חתיכה, למרוח חמאה ולאכול בתאווה, חשבתי לעצמי כמה מטומטמת אני שהזמנתי ארוחת בוקר רגע לפני שיחת זום, וגמלה בלבי החלטה לסיים אותה במהירות וברגישות רבה ככל האפשר.

“הייתה לי ילדה", אמרה עדי. “למעשה, עדיין יש לי. קוראים לה הילי", השתיקה את מחשבותיי האגואיסטיות, ואז מבלי שאבקש, ותודה לאל שעשתה כך, החלה לגולל את סיפורה של הילי.

כאב ראש חזק שרופא לא זיהה את מקורו, אשפוזים תכופים, גרורות בכל הגוף, מסע לפריז עם אמא ואבא, כי שם יש טיפול שעשוי להציל את החיים, חזרה לארץ, עוד דקירות, עוד תרופות, עוד אשפוזים וגוף קטן, שעל אף האופטימיות הגדולה שהייתה בו לאורך כל התהליך והאמונה העיוורת, התמימה והבוסרית כל כך בפיות, מעשים טובים, קסמים ונצנצים - לא יכול למחלת הסרטן הנוראית הזו. הסיפור ריתק אותי, עדי לא ביקשה להספיד את בתה וגם לא ביקשה את רחמיי, לא מעט צחקה, הסתלבטה ושאלה למה אני לא אוכלת, כי חבל, זה יתקרר לי.

“כי זו פרידה, וזו בתך בכורתך", עניתי לה כמו תלמידה בכיתה ג‘. “נו והילי אהבה לצחוק, אז איך אנציח אותה בבכי?", ענתה לי. “אני מקיימת הרצאות שבהן אני מספרת עליה, על הדברים שנתנה לי לחיים, והכל ברוח טובה, בצבעוניות, בחיות, כי כזו הייתה".

“ומה תרצי שאעשה? שאסקר את אחת ההרצאות?", שאלתי, כי לא נראה לי שהיא מסוג האנשים שיבקשו סיפור או הספד עצוב. “שתכתבי ספר ילדים על הילי שלי".

נדמה לי כי לא שמעתי, אולי כן שמעתי, אבל לא רציתי להקשיב, כי משהו קצת צרם לי, נשבעתי לעצמי, עוד כשהייתה אהובתי ברחמי, שאם אי־פעם אכתוב ספר ילדים, הוא יהיה רק שלה ובשבילה, אז איך אכתוב ספר ילדים על ילדה יפה שהייתה ואיננה?

“זה המון עבודה והמון כסף", ניסיתי לתרץ לעדי. “אתן כל מה שצריך", אמרה לי, “אבל עם הרבה פיות! וצבעים, משהו שימשוך את העין", קפצה עדי אל המים טרם אני לבשתי בגד ים בכלל.

“מרסל? את שם?", שאלה כשראתה שהתמונה לא זזה. למעשה הייתי שם, אבל שותקתי, איך האישה הזו מחייכת, שמחה, צוחקת, כשבראשה מבעבע זיכרון בתה, שוכבת על מיטתה, בחדרה הצבעוני בבית הוריה, כי אמה אמרה שלמות בבית חולים זה הדבר הכי אכזרי שאפשר לעשות לילד, ונושמת את נשימותיה האחרונות.

“בסדר, אכתוב לך", אמרתי, “זה אולי ייקח לי קצת זמן". “אין לי מילים, כמה זמן שתצטרכי, כמה שיעלה יעלה. תודה, מרסל", אמרה לי, “ממני ומהילי". עיניי חיפשו עוד כיסא על ידה - כשהיא מדברת על בתה, הכל כל כך חי, אולי דמיוני בגד בי וסתם דמיינתי את מותה של הילדה, אולי היא עוד יושבת על ידה וזו רק המצלמה שלא קולטת?

לא באמת לקח לי קצת זמן. מהרגע שדיברה על הילי ועל פיות טובות יותר מפעם אחת, ניגשתי אל המלאכה וכתבתי.

כך כתבתי במשך דקות ארוכות ואל תוך הלילה, עולם מלא בתחפושות של ילדה שלא נותנת לרגשות שמחים ועצובים לנהל אותה, ילדה שהיא בעצם אמה, מאמינה בטוב, בשמח, בטהור, בנקי ולא נותנת לתחלואי העולם ולבשורות איוב לנהל אותה.

לפנות בוקר שלחתי לעדי את הספר שכתבתי, יומיים אחר כך הוא נשלח לאיור אצל המאיירת מיכל רון, ובימים אלו נרקם פרויקט הדסטארט כדי לתת לאנשים לרכוש אותו מבעוד מועד.

עדי הזמינה אותי אל ההרצאה בהנחייתה על הדברים שלמדה מהילי, שם גם העניקה לי מארז מוגזם שהכינה לי. בהרצאה היא צוחקת, מספרת חוויות מבית החולים ומתוך ביתה ומסבירה לאלו היושבים מה למדה מכל זה.

בסוף ההרצאה, לצלילי השיר “קחי לך" של ריטה ובתה משי קלינשטיין, מופיעות תמונות רבות של הילי. אם הכל נעטף בשמחה, הרי שהכאב מגיע במנה מרוכזת בת שלוש וחצי דקות בסוף ההרצאה, ואף עין לא נשארת יבשה.