ידידי חיים רמון, לשעבר שר המשפטים והמשנה לראש הממשלה, טען בראיון טלוויזיוני כי תפקיד האופוזיציה הוא חד וחלק: להפיל את הממשלה. וכשהוא אמר זאת, עלה מדבריו שעל האופוזיציה לנהוג כך אפילו כנגד האינטרס הלאומי. ההקשר היה המשך החוק שאינו מזכה פלסטיני מהשטחים באזרחות ישראלית על שום נישואים עם אישה אזרחית ישראל.
אבל רמון טועה בגדול. תפקיד האופוזיציה אינו הפלת הממשלה בכל מחיר. זו רק אחת ממטרותיה. גם הקואליציה וגם האופוזיציה כפופות לעיקרון עליון אחד: לפעול למען האינטרס הלאומי ולא למען האינטרס המפלגתי.
המעניין הוא שגם רמון עצמו, כשעמד בראש סיעת העבודה בכנסת, תפקיד שאותו מילא גם לאחר הפלת ממשלת האחדות הלאומית במרץ 1990 ומעבר תנועת העבודה לאופוזיציה, נהג בניגוד לדעתו: הוא סייע לי, כמי שבתוקף תפקידו כיו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, ניווט את חוקי היסוד של זכויות האדם ואת שינוי שיטת הממשל, להעביר חוקי יסוד חשובים אלה, אף שהוא כיהן כיו"ר סיעה שהייתה באופוזיציה. מה שעמד אז מול עיניו היה האינטרס הלאומי בשילוב עם האינטרס המפלגתי.
אכן, האופוזיציה צריכה לשרת את האינטרס הלאומי, כמובן, על פי השקפת עולמה ועל פי התפיסה האידיאולוגית הבסיסית המנחה את כלל פעולותיה, אבל בשום אופן אסור לה לפעול נגד האינטרס הלאומי ובניגוד להשקפתה ועולם ערכיה רק על מנת להפיל ממשלה; ואם היא בכל אופן נוהגת כך, היא הופכת להיות לכוח משחית ולא לכוח המשחק במערכת הפוליטית בדרך המשרתת את המדינה.
אולי כדאי שנשאב דוגמה מהדמוקרטיה הגדולה בעולם, ארצות הברית. לא היה קל למפלגה הדמוקרטית להתנהל מול אישיותו המאוד אגוצנטרית ואפילו נרקיסיסטית של הנשיא הקודם דונלד טראמפ. אבל הם לא קיללו אותו. הם חלקו עליו בחריפות. הם פסלו אותו. אבל גם הבינו שעד למועד הבחירות הבאות עליהם להתנהג באחריות לאומית.
אנו לא צריכים היום אופוזיציה המרשה לעצמה להמשיך להסית, לגנות ולהשתמש בשפה גסה וחריפה. מדינת ישראל ממש לא זקוקה לכל אלה. זה אפילו בניגוד לאינטרס האמיתי של האופוזיציה עצמה. אנו זקוקים היום לאופוזיציה אחראית ובוגרת, המתקנת שגיאות של הקואליציה, מוכיחה אחריות לאומית אמיתית ומשכנעת את הציבור בישראל שהיא ראויה להחליף את הקואליציה, לא מתוקף גינויים והשמצות, אלא מתוקף התנהלות עניינית, רצינית ואחראית.
בכלל, על כולנו להבין שמשחקי אופוזיציה כמו פיליבסטר ממושך הכולא חברי כנסת טרוטי עיניים ללא שינה עד שעות הבוקר המוקדמות הם דוגמה של הרואיזם שטחי, נעדר כל תוחלת וערך. הצעות אי־אמון טורדניות אף הן לא תורמות דבר.
על כולנו לזכור שלא קל להפיל ממשלה כיום על פי החוק הנוהג בישראל אם אין רוב בכנסת להליכה לבחירות חדשות והחלטה על פיזור הכנסת. הפלת ממשלה דורשת רוב מוחלט של חברי הכנסת. בהתאם לסעיף 28 לחוק יסוד: הממשלה: "(ב) הבעת אי־אמון בממשלה תיעשה בהחלטה של הכנסת, ברוב חבריה, להביע אמון בממשלה אחרת, שהודיעה על קווי היסוד של מדיניותה, על הרכבה ועל חלוקת התפקידים בין השרים".
הנה כי כן, לא די בהבעת אי־אמון כשלעצמה. הבעת אי־אמון שיש בה להפיל ממשלה מחייבת רוב מוחלט, הצגת קווי היסוד, מבנה הממשלה המוצעת, ההרכב האישי שלה וחלוקת התפקידים. הציבור כולו חייב להבין שהצעות סרק של אי־אמון אין בהן תכלית ואין הן מזעזעות את יציבות הממשלה, אלא אם הן נעשות בהתאם להוראת סעיף 28 המצוטטת לעיל.
פעולתה כולה של כל המערכת הפוליטית חייבת להיעשות בכפיפות לעיקרון העליון שכולם משרתים את האינטרס הלאומי ולא את האינטרס המפלגתי. אופוזיציה הרוצה להחליף את השלטון צריכה לשכנע את העם שדרכה טובה יותר ויכולותיה טובות יותר. פעולות הרס כשלעצמן או ניסיונות לפגוע בקואליציה כתכלית העומדת בפני עצמה - לא הם אלה שישכנעו את הציבור.