לשם שינוי החלטתי לנסות לא להיות דרמטית ביום הולדתי שחל היום. באמת שניסיתי להתעלם מהמאורע הפרטי והאינטימי שלי. זו החלטה שקיבלתי לאחרונה, להוריד את המינון ברשתות החברתיות, לחוות יותר את החיים שבחוץ ולחלוק רק כשממש נחוץ והיכן שנחוץ. גיליתי שמאגר האנרגיות הפנימי שלי מתבזבז ברובו על עניינים לא רלוונטיים. הנה, כבר החלטה אחת לשנה החדשה.

אך עם כל הכבוד, אף שתכננתי להתעלם מעניין יום ההולדת, אפשר לומר שהיקום הרים לי להנחתה. מאז שהתחלתי לכתוב את הטור, הפכו ימי שישי שלי חגיגיים במיוחד והוסיפו נופך מרגש לטקס העיתונים הקבוע שלי בקפה השכונתי. אז עכשיו יש לי יום הולדת שנופל בול בתאריך ואתם מצפים שאתעלם?

אני מניחה שהשנה וחצי האחרונות הכניסו אפילו אותי, דרמה קווין של ימי הולדת עם תעודות, לפרופורציות הנכונות בחיים. בשנה שעברה עוד צלחתי את תקופת בין הסגרים, שמרתי על פרופיל נמוך, וזה היה מאוד נוח במובן מסוים. עכשיו לא מתחשק לי לתת לווריאנט החדש להרתיע אותי. אני צריכה קצת אוויר וסיבה לשמוח. כמו כולנו.

אבל כאמור, פרופורציות. מבחינתי, השנה אין סקנדל וגם לא פסטיבל. בסך הכל מדובר ביום שמח וזה הכל. עם השנים אני מבינה שכמו שאומרת הקלישאה, הגיל הוא באמת רק מספר ושעל כל התובנות שמגיעות איתו לא הייתי מוותרת, גם אם זה אומר שאני מגיעה לדד־ליין הגילי שלי, זה שתמיד נראה לי כגיל הכי מפחיד. גיל שמבוגר יותר מגילן של בנות "סקס והעיר הגדולה" בתום העונה השישית. הן היו בנות 37 כשהסדרה הסתיימה ובנות 41 בסרט השני. ואני, שבתחילת שנות ה־20 לחיי צפיתי בשקיקה בכל הפרקים עם חלומות להיות קארי בראדשו ולהחזיק טור בעיתון, סוגרת 44. גיל כזה שאומנם סכום חלקיו הוא סמל האינסוף, אבל אי אפשר לחמוק ממנו, אם במקרה יתהפכו בלוני ההליום עם הספרות בדרך אליי. הפעם זה מה שנקרא - בפרצוף.

אפרופו פרצוף, אחרי האיחוד המשעשע של הסדרה "חברים", שכונה גם "איחוד הבוטוקס", על שם הפנים הנפוחות מהזרקות של משתתפי הסדרה, כולם בני 50 פחות או יותר, הגיע תורן של בנות "סקס והעיר הגדולה" לשוב לפרק איחוד (או עונה שלמה?) כשהן בנות 50, יפות וקסומות.

אני בטוחה שהן עושות זאת במיוחד כדי לתת לי להרגיש בנוח, כמי שהחליטה בגיל 21 להקביל את סיפור חייה לזה של הסדרה, ולהציב לעצמי "רף גילי" חדש. כל הנשים (מלבד קים קטרל, שגילמה את סמנתה) וגם הגברים ישבו סביב שולחן הקראת הטקסטים לפני כשלושה שבועות והעלו תמונות לאינסטגרם. כולם נראים נפלא, גם שרלוט, האישה היפה ביותר בקאסט, אף על פי שנפלה חזק בבוטוקס ושברה למעריצים את הלב. היינו מקבלים אותה גם בלי העיוות בחיוך, אבל מילא.

אני מניחה שרוב הטוקבקים שנכתבו בעקבות העלאת התמונות לרשתות לא נבעו מרצון למתוח ביקורת אלא מפחד. זה הרי יקרה לכולנו. יום אחד נקום בבוקר, נביט על עצמנו במראה ולא נוכל להשלים עם ההתבגרות. אנשים מרגישים צורך לשמור על מעיין הנעורים, ומה שקורה הוא כמו תופעות הלוואי של דיאטה חריפה. את יורדת במשקל וממשיכה לרזות עד שהסביבה לא מזהה אותך.

תמיד חשבתי ש־50 הוא אחד הגילים היפים לגברים ולנשים, על אף הקמטוטים, האפור בשיער וכוח המשיכה שמתחיל לתת את אותותיו. יש בגיל הזה חן, הרבה יופי ונינוחות. כך שקשה לי להבין למה הזרקה מנפחת עדיפה על הקמט שהרווחנו ביושר. אבל אני לא שופטת, מניחה שבעוד שש שנים תהיה לי תשובה בנושא.

יש ימים שבהם אני מביטה במראה ומבינה שעל אף שאני נראית צעירה לגילי (כך אומרים) זה כבר לא כמו פעם. את הדקויות הקטנות רק אני רואה. ככל שהזמן חולף אני מתעמקת פחות במראה ויותר במה שהשגתי ובמה שעדיין לא. אני מניחה שהשנה אני יכולה לסמן לעצמי וי אחד גדול על הגשמת חלום גדול, וזה מספיק.

באחד הפרקים ב"סקס והעיר הגדולה" שואלת קארי את חברותיה מה הגיל המפחיד שלהן. הגיל המפחיד שלי הוא 45. זה אומר שבשנה הנוכחית אצטרך להעלות לעצמי קצת את רף השאיפות, ואולי אם אצליח לעשות עוד וי אחד קטן על משהו שחסר לי, הגיל המפחיד יהיה מפחיד פחות.