משרד התחבורה הוא אחד מארבעת המשרדים החשובים ביותר לעתיד ישראל

הידיעה המדאיגה ביותר שפורסמה במהלך השבוע שעבר, לדעתי, לא הייתה חוק העריקים שעבר בכנסת ולא גזר הדין לגננת המתעללת, לא הנזיפה האמריקאית על הריסת ביתו של מחבל רוצח, ולא וריאנט דלתא פלוס שהתגלה בישראל. היא הופיעה בעמוד השער של העיתון הכלכלי “דה מרקר”: “בתוך חצי שנה יצטרפו 184 אלף מכוניות חדשות לפקק הישראלי”.

במחצית הראשונה של 2021 – אומרת הידיעה - מספר שיא של מכוניות חדשות נמכרו, מה שמקרב את ישראל לאסון תחבורתי. יתר על כן, פורום חוקרי סביבה וחברה בישראל תחת שם האומר הכל – “צפוף” - הזהיר בכנס שנערך לא מכבר כי מספר כלי הרכב הנוכחי, 6.3 מיליון, צפוי להגיע ל־10 מיליון בעוד 30 שנה, וכפי שאמרו המומחים, אז כבר לגמרי אי אפשר יהיה לנוע עוד בכבישי ישראל.

בעוד 30 שנה? הצחקתנו. והרי כבר כיום בקושי אפשר לנוע ולהתקדם בדרך אל היעד. איש אינו מופתע. בוודאי לא מאות אלפי הנהגים הגודשים ברגעים אלה את כבישי ארצנו, הן בתוך הערים והן בנתיבים הבין־עירוניים. זרמי מכוניות נעים בקושי הלוך והנה, בכל הכיוונים, כמעט בכל הנתיבים, כמעט בכל שעה, ובתוכן נהגים ונוסעים עצבניים, שתקועים בפקק מזדחל. לא שלא נסללו כבישים חדשים בשנים האחרונות, הורחבו קיימים, שונו נתיבים, הוקמו מחלפים מרשימים – אלא שקצב שיפור התשתיות אינו עומד בהתאמה לקצב הגידול בכמויות כלי רכב המיובאים באלפיהם מדי חודש ושנה.

אני זוכר שבזמנו התנגדתי בחריפות לכביש 6. סברתי שהפגיעה בערכי טבע תהיה חמורה ביותר. טבע ארץ ישראל הולך ונכבש תחת אספלט הכבישים החדשים והבינוי של ערים ויישובים חדשים או הרחבתם. כאבתי את העבודות הנעשות בשער הגיא, שפצעו באופן אנוש את מורדות ההר הנושקים לנתיב הקיים, יכערו את הנוף, יפגעו בייחודו. התבדיתי. במהלך העבודות, כאשר דחפורים ושאר כלי עבודה אימתניים נגסו ללא רחם בדופנות הגיא, אכן הפגיעה הייתה קשה. אבל השכילו מרחיבי הכביש להשקיע גם בריפוי הפצעים. היום, גם בשער הגיא וגם לאורך כביש 6, הטבע משתקם והולך, הנתיבים משתלבים בו טוב למדי, התנועה בהם עמוסה.

מה היה קורה אלמלא היו מרחיבים את כביש 1, הנתיב הראשי בין בירת ישראל לגוש דן עם תל אביב בראשו? או שלא היו סוללים את כביש 6 המהיר לאורכה של ישראל – שכבר היום בקטעים מסוימים מתנהלות עבודות להרחבתו? הרי בלעדיהם לא היה צריך לחכות 30 שנה לאסון התחבורתי - וכבר כיום לא היה אפשרי לזוז. עם זאת, עבודות ההרחבה והסלילה, ככל שהן מרשימות, אינן מדביקות את קצת הגידול בנפח הנסועה.

כל אדם יודע כי לצאת מהבית ברכב פרטי זוהי משימה “קרבית”, שגובלת בסיוט. מועד ההגעה ליעד אינו תלוי מרחק, אלא תלוי גודש. לרוב זהו עומס תמידי, מעיק, מעצבן. עומס שמביא לידי ביטוי את הצד השלילי אצל הנהג הישראלי - חסר הסבלנות, הנדחק, המקלל, שאינו מאותת, שסבור כי רק לו אצה הדרך, רק לו מותר לחתוך בלי לאותת מנתיב לנתיב, לעורר זעמם של נהגים אחרים. צעקות ומריבות, קללות ויריקות. כך מתעצבת מחדש, על כבישי ארצנו הפקוקים, דמות האזרח הישראלי הבלתי מתחשב, האגואיסטי, אפילו הדורסני.

כך גם מספר תאונות הדרכים הולך ומתגבר. יש שיאמרו, ושמעתי זאת מנהג מונית אחד, שכבר השלמנו עם המצב הזה, הרי אנו נסמכים על הווייז המופלא (גאווה ישראלית!), ולא מתייאשים. אבל מתי תפקע הסבלנות כליל והפיצוץ החברתי יגיע?

המצב המחמיר על הכבישים מעורר בנו את השאלה: איזו מדינה אנו, בני הדור שאבותיו אפילו לא יכלו לחלום על רכב פרטי, משאירים לצאצאינו אחרינו? מדינה פקוקה לחלוטין, שתושביה חסרי מנוח, שמידת הסולידריות בקרבה מתמעטת והולכת, שבה כל דאלים - על הכבישים, ולא רק בהם – גבר, שבה מצטמצמים מיום ליום המרחבים הירוקים, האוויר מזדהם, ואת שמיה כובשים עגורנים ומגדלים.

האם יש פתרון? ומהו? איך נחלצים מהחנק המשתלט עלינו? אני יכול לומר רק זאת, ואיני מחדש: צמצום בחוק של יבוא רכבים חדשים, הגבלה מושכלת של כניסת רכבים פרטיים ללב הערים, שיפור משמעותי של מערך התחבורה הציבורית. שתהיה אפילו חינמית. כך נחסוך אנרגיה, זמן ועצבים. המשימה הלאומית הזאת מוטלת בראש וראשונה על משרד התחבורה. משימה לטווח ארוך, אבל יישומה היה צריך להתחיל כבר אתמול. יש יותר מדי משרדים בממשלה החדשה, מהם חשובים, מהם מיותרים. משרד התחבורה הוא אחד מארבעת המשרדים החשובים ביותר לעתיד ישראל.