לא הייתה שום הפתעה. בסך הכל נחפרו הרבה יותר קברים מהמתוכנן, ושישה אנשים החליטו על מלחמה בעיניים פקוחות ובידיעה ברורה שהחלטותיהם יגבו מהעם והצבא מחיר כבד: ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר, ראש אמ"ן אלי זעירא, השר בלי תיק ישראל גלילי ושר החוץ יגאל אלון.

השאלה היא כיצד שישה אנשים לוקחים על עצמם אחריות להתגלגלות למלחמה שניתן היה למנוע אותה, או לפחות להתמודד בתנאים טובים יותר. מדוע החליטה השישייה לעצור הזרמת כוחות לקווים הקדמיים בסיני וברמה, ולמנוע מכה מקדימה של חיל האוויר.

על פי יגאל אלון, המטרה האמיתית של קבינט המלחמה הייתה א"י השלמה בגבולות הנוכחיים, כולל סיני־הגדה־ירושלים־הרמה. הוא היה צרוב בצלקות ההחמצות של מלחמת השחרור, ובסיומה, על סִפה של הפסקת האש, ניסה כמפקד הפלמ"ח לבצע מהלכים לכיבוש עזה, הגדה וירושלים, אך נבלם על ידי דוד בן־גוריון.

גולדה מאיר וישראל גלילי היו חלק מדור האבות המייסדים של החזית הציונית שנאבקה על הקמת המדינה מתחילת המאה ה־20. עוד עז, עוד דונם ועוד ערבי רע מחוסל. כנציגי היישוב הוותיק הם הטמיעו באישיותם הפרטית והציבורית את מוראותיה ולקחיה של השואה.

משה דיין, גולדה מאיר ויגאל אלון (צילום: נתן זהבי)משה דיין, גולדה מאיר ויגאל אלון (צילום: נתן זהבי)


משה דיין, דוד (דדו) אלעזר ואלי זעירא היו הדור שנלחם בפועל במלחמת השחרור והגן על גבולות המדינה בהמשך. מלאכת הקרבת קורבנות לא הייתה זרה להם, וחללים למען המולדת היו חלק מחייהם. מבחינתם הם עדיין ייצגו את לוחמי מלחמת השחרור במלחמה שמעולם לא פסקה. ברמה הלאומית, מבחינתם, חיילים היו חומר מתכלה למען הביטחון, וברור היה שמקצתם ישלמו בחייהם.

כאנשי צבא הם חיו את דיווחי המודיעין על איומים והכנות למלחמה ברמה יומיומית, ורעיון המלחמה מנקודת מבטם היה חלק מהמאבק לשמור על הנכסים הקרקעיים של ששת הימים. זבנג וגמרנו נוסף היה עבורם פתרון גם צבאי וגם מנטלי.

כל השישה היו מוכי סנוורי ששת הימים, שטופי אופוריה והכרה כי זכינו בבונוס הטריטוריאלי בזכות עוצם ידינו, וכמובן זכותנו ההיסטורית. באותם ימים הם היו נתונים ללחץ אמריקאי ועולמי לנסיגה מהשטחים תמורת הסדר, כפי שהציע נשיא מצרים אנואר סאדאת לפני המלחמה. הלחץ הזה מוזמז ובוזבז. בהתקדר חשרת הסופה לקראת יום כיפור החליטה השישייה, על דעת עצמה, שצה"ל יחטוף את המכה הראשונה. הנחת העבודה הייתה: יתקפו - יחטפו.

הרעיון היה להניח למצרים ולסורים לפתוח במלחמה ולנצח בה חרף ה"הפתעה". הניצחון ימסמר בתודעת העולם שהערבים תוקפנים, ושיש הצדקה ביטחונית להמשך האחיזה בשטחים שנכבשו ב־67'. במקביל הם רצו לקבע בתודעה הערבית שאין להם תקווה לזכות בשטחים, ועל הדרך גם לאותת לאמריקאים ולעולם שיפסיקו ללחוץ. הרעיון באשר ליהודים היה לקבע בתודעת אזרחי ישראל ששוב הופתענו ושוב ניצחנו בזכות תעוזתם של מנהיגינו וחיילינו.

ומה אתם יודעים, התוכנית הצליחה: צה"ל הגיע לק"מ ה־101 מקהיר ו־70 ק"מ מדמשק. הבעיה של השישייה הייתה שהציבור, שעדיין התערסל באופוריית הבליץ של ששת הימים, לא הסכים לבלוע ולעכל את מספר הקורבנות ואת מראות ומוראות המלחמה. תנועת המחאה של מוטי אשכנזי החלה לצבור תאוצה פוליטית והיא חייבה מסך עשן שיכסה על ההחלטה לצאת למלחמה עם יד אחת קשורה. מרצון. הפתרון הפוליטי של השישייה (והמערכת כולה בעקבותיה, כולל התקשורת) היה לשווק את מה שאירע כ"הפתעה". למה? "בגלל האופוריה" - שהייתה אגב משותפת לכולם, ולכן הציבור קנה אותה. עד היום.

תהליך קבלת ההחלטות לפני המלחמה, שהיה אמור להיות חלק מהשיח הציבורי, לא נחשף אז. המניע הפוליטי והאידיאולוגי נבלע ברעמי התופים של דרמות וטרגדיות ובאקשן של אירועי שדה הקרב, על רקע פסקול השכול. ה"הפתעה" ששווקה על ידי הדרג הפוליטי הייתה אמורה להיות השסתום שיפרוק את המועקה.

גולדה מאיר (צילום: רון פרנקל, לע''מ)גולדה מאיר (צילום: רון פרנקל, לע''מ)


תוך שבוע תהיה מלחמה

באוגוסט 73', חודש לפני המלחמה, גילו חברי השישייה את כוונותיהם. גלילי היה מודע לאיומי סאדאת ("אני מוכן להקריב חצי מיליון חיילים") וללחץ הבינלאומי מצד מזכיר המדינה האמריקאי, וויליאם רוג'רס, והתגובה שלו הייתה "מסמך גלילי", שאמר ברורות: "לא יהיה שינוי במעמד המדיני של השטחים". הממשלה אימצה את העמדה הזו.

ביום רביעי, 3 באוקטובר, כאשר התרעות על מלחמה מתגלגלת היו ברמה של ודאות, התכנס קבינט מלחמה מורחב בבית גולדה בירושלים. זוהי הישיבה החשובה ביותר לצורכי הבנת גישת הצמרת לקראת המלחמה. ברקע הדיון ניצבה השאלה מי יקטוף את פירות הניצחון שכולם בטוחים בו. באחת מהישיבות הסביר אלון כי "מבחינת המשפט הבינלאומי, כמו מבחינת הפרקטיקה המדינית, קווי הפסקת האש הם קווי התיחום היחידים הקיימים עתה בין ישראל לשכנותיה". מדובר בקשקוש, אבל אלון הוא שר החוץ והוא הסמכות.

הגיבוי ה"מקצועי" של החבורה היה ראש אמ"ן זעירא, ששלט בהערכת המצב הלאומית. המשחק כולו אמור להתנהל על פי הערכותיו. אישיותו היא מפתח להבנת הסיטואציה.

בימים המתוחים שלפני מלחמת ששת הימים מגיע אל"ם אלי זעירא לכנס קציני 269, סיירת מטכ"ל. כרמ"ח איסוף באמ"ן, היחידה היא תחת פיקודו. קרח בעורקיו, עיניו הכחולות מקרינות צינה וקולו מתכתי ואדנותי. תוך שבוע, הוא אומר לסגל הסיירת, ביניהם סג"ם צנום בשם אהוד ברוג (מאוחר יותר, ברק), תהיה מלחמה. ישתתפו בה שניים־שלושה צבאות ערב, ואנחנו נכה את כולם. תוך שבוע. הכל הביטו בו בפקפוק.

הערבים יעשו טעות נוספת, המשיך זעירא, והמפעל הציוני יתקדם צעד נוסף לקראת מימושו. בדיוק כמו ב־48' – אז טעו הערבים כאשר התקיפו אותנו, ואנחנו הרחבנו את גבולות החלוקה. ב־56' הערבים עשו טעות נוספת, ואנחנו שוב הכינו אותם וביססנו את מעמדנו באזור. עכשיו, ב־67', הם עומדים לעשות טעות נוספת, והמפעל הציוני יעשה שוב צעד קדימה, סיים זעירא. כעבור שבוע פרצה מלחמת ששת הימים.

כעבור שש שנים פרצה מלחמת יום כיפור, והערבים שוב עומדים לתקוף. עכשיו זעירא הוא ראש אמ"ן שממתין לרמטכ"לות. רק שר הביטחון דיין תומך בו. שאר המועמדים הם מאנ"ש המערך ומפא"י. אין שום דרך להיכנס לראש של משתתפי הישיבה, אך לא ניתן להימנע מהמאבק הפוליטי (הבחירות בפתח) הקרוב. תוצאות המלחמה יקבעו את גורלם האישי של כל שותפי ההחלטה.  

באותו יום שישי שלפני פרוץ הקרבות, כדי להרגיע את גולדה והחברים מפני התגלגלות ל"קטסטרופה" (ביטוי של גולדה שתהתה מה יקרה אם...), אמר דדו כי "יש לנו טיל חדש, ה'עברי' (רמז ל"יריחו", המסוגל על פי מקורות זרים לשאת ראש קרבי גרעיני - ר"א) שמאפשר להגיע למבואות דמשק (...) יש לנו אפשרות פגיעה רחבה מאוד בכל צפון סוריה (...) שם אין טילים והם אינם יכולים להגן עליהם מפני המטוסים שלנו (...)". הנוכחים מתפזרים.

גולדה וגלילי קובעים ישיבת עבודה נוספת, בפורום הזה, ביום ראשון, 7 בחודש, מיד אחרי יום כיפור. הפרוטוקול המלא של הישיבה מעלה נקודה אחת ברורה: אף אחד לא עסק בשאלה אם ניתן למנוע את המלחמה.

פינוי פצועים במלחמת יום כיפור (צילום: דוד רובינגר, לע''מ)פינוי פצועים במלחמת יום כיפור (צילום: דוד רובינגר, לע''מ)


הערבים יתקפו? מצוין

בחזרה ל"הפתעה": לפני שנים תהתה אילה חסון (עדיין בערוץ 1) מדוע פרצה מלחמת יום כיפור. "טיוח? בורות? יהירות?", שאלה בפתיח של תוכניתה. עפר שלח קבע שמה שקרה ביום כיפור היה "תעלומה!". תא"ל במיל' יוסי קופרווסר העריך כי הכל קרה בגלל "איכות השיח הירודה בין הצבא למדינאים". אלוף במיל' אייל בן ראובן תהה "איך יכולה להיות תקלה כזו?", ויאיר לפיד - אז עיתונאי - קבע: "הצמרת הייתה מבוהלת, מרוסקת ומשותקת".

זה לקח כמה שנים, וסיפור ההכרעה האסטרטגית הלאומית, דם תמורת אדמות השטחים, החל לחלחל לרקמה הציבורית. מדי פעם קם חוקר נוסף שאומר לא הופתענו. "ישראל ידעה היטב כי הערבים עומדים לתקוף, אך העדיפה בכוונת מכוון להימנע מכל פעולה שתסגיר את ידיעתה זו, וזאת כדי למשוך אותם למלחמה, להביסם פעם נוספת, ולהכתיב להם סדר יום המקובל על ישראל", כתב צבי קליין, חוקר מלחמת יום כיפור.

ב־2003 הנחיתי תוכנית שעסקה בהפתעת כיפור. הבמאי והיוצר רון מיברג ליהק חבורה מכובדת (יוסי שריד, אורי בר יוסף, מאיר פעיל). איש מהם לא קנה ממני אז את הרעיון המנחה שההפתעה תוכננה בקור רוח. שחבורת גלילי, גולדה, דיין, אלון, דדו וזעירא לא הייתה "מבוהלת, מרוסקת ומשותקת", כדברי לפיד. הם רצו במלחמה משיקולים ציוניים. באוקטובר 2010 נגע אמיר אורן בגחל הלוחש כאשר כתב ("הארץ"): "באביב 73' עוד שלטה בצה"ל בפיקוחו של דיין גישת האדרבא של דדו. הערבים יתקפו? מצוין. אדרבא. ננצל את זה לשיפור נוסף בקווים".

תא"ל במיל' דוביק תמרי, חוקר בכיר של אירועי הלחימה ביום כיפור, מסביר כי "הקונספציה עשויה להיות מוכנות למכה ראשונה, לספוג אותה ואז להחזיר מנה אחת אפיים ולהמשיך להחזיק עוד שנים רבות בשטחים". הוא גם מסיק כי "מאז ששת הימים עוסק צה"ל בשאלות אסטרטגיות תחת המטרייה של גולדה, גלילי ודיין. הגישה ששלטה הייתה כי רצוי שהמלחמה הבאה תתחיל ביוזמה ערבית".

אורי נאמן, ראש אגף מחקר במוסד, שמע מפי עמית באירופה כי "ישראל הניחה למצרים להפתיע אותה ולנחול כמה הצלחות מדומות בשדה הקרב, על מנת להגיע להסכם שלום תמורת סיני והעלמת עין מהמשך השליטה בשטחים". נאמן ועמיתו דוד ארבל כתבו: "העם בישראל הופתע כאשר הוזעק מביתו ומבתי הכנסת שלו... פרט כמובן לצמרת. זו רק העמידה פני מופתעת, שכן המידע, הנתונים והסימנים המעידים היו פרושים לפניה ימים רבים לפני שפרצה המלחמה".

אורי בר יוסף, חוקר מוערך של המלחמה, כתב ברורות בספרו: "ההנהגה המדינית העדיפה את המלחמה על פני משא ומתן מדיני עם מצרים וסוריה".

מי שלמדו את לקחי מלחמת יום כיפור הן ממשלות הימין. גם אצלן החשבונות הם היסטוריים, אסטרטגיים ולאומיים. התוספת שלהן היא חשבונות אלוקיים ומשיחיים. הצהרתית, ממשלות ימין מדברות על מלחמות הכרעה בעזה, בלבנון ובגדה. במקום מפל דם של קורבנות ונהמת שכול קולקטיבית שמאיימים על הממשלה ועל האידיאולוגיה שלה, בממשלות הימין יש שגרת טפטוף של חללים. כל יום והחלל שלו. כאילו התרגלנו. למעשה ביום כיפור נוצחנו בנוקאאוט, בימינו אנחנו מנוצחים בנקודות.