אפילו המוכרת בחנות הצבעונית, שמוכרת כלים חד־פעמיים (ממותגים!) למסיבות יום הולדת, חתונות, טקסי חינה ובריתות, לא נתקלה עוד באדם כמוהו, ובכל זאת לבה יצא אליו, עד שעשתה חשבון במהירות ללקוחה שלפניו ועיגלה לה את הסכום כלפי מטה, כי לא היה לה עודף ולא רצתה שימתין יותר מדי האדם הזה עם הקביים בשתי ידיו והמבט האבוד. האישה ששילמה על כמה שרוולי כוסות בצבעי כחול זוהר לקחה את העודף והחשבונית ויצאה במהירות מהחנות, מניחה שהמוכרת הצעירה עם השיער האדום והלא ברור לא שמה לב שטעתה בעודף ונתנה לה יותר.
“את איתי עכשיו?", שאל האיש על הקביים. הוא נראה לה בן 50 לערך, עד כמה שילדה בת 22 יודעת לנחש גילים. היו לו פנים עגולות, קרחת, הוא לבש חולצה שעליה נכתב באותיות שעברו יותר מדי כביסות משהו על זפת ואיטום גגות. “כן, אני איתך", השיבה והתקרבה אליו, “אם תוכל רק לשים מסיכה, אני לא מפחדת, אבל הפקחים מפתיעים פה".
“בטח, בטח", אמר והובך ששכח. אתי, אשתו, מכניסה לו אל תא הכפפות במסחרית הסוואנה שלו חבילה של 50 מסיכות בכל פעם. “לא חבל שתשלם את כל היומית שלך על קנס?", נוזפת בו כשהיא רוכנת אל התא. הוא תמיד ינסה לעלות איכשהו מעליה ולצבוט לה בתחת. במכונית היא מצליחה להתחמק איכשהו, להזהיר אותו שאם לא ייסע בזהירות היא הורגת אותו, להזכיר לו לא לנענע את השקית עם ארוחת הצהריים ולסגור אחריה את הדלת. בבית היא לא מצליחה, בכל פעם הוא צובט באחוריה. פעם חלש, פעם חזק יותר, והיא אף פעם לא מתנגדת.
כשהיא שוטפת את הכלים, אף על פי שיש לה מדיח חדש ואלקטרוני שגם מייבש אחרי ההדחה, הוא צובט לה. כשהיא עורכת את שולחן השבת - צובט. כשהיא יושבת וקוראת רומן היסטורי חדש שהביאה מהספרייה, הוא שואל איפה השלט, וכשהיא בודקת אם הוא מתחת לעכוזה, מנצל זאת וצובט. אתי צוחקת, זה מחמיא לה. אף שהיא כבר לא צעירה, שאחוריה לא כשהיו ושרוב הזמן שזה קורה היא לא עם בגד מפתה, אלא עם איזה בגד בית סמרטוטי, הוא מוצא זמן וצובט אותה, מראה לה כך את אהבתו הגדולה. ואתי אוהבת אותו, כמה שהיא אוהבת אותו.
“אז מה אתה צריך?", שואלת אותו המוכרת הצעירה. הוא מביט בה, יש לה המון צמידים על היד, שרשרת שנראית כמו צלב, אף שהיא לא צלב, וריח קצת חמוץ. גיל ההתבגרות הוא חושב. גם אפי, בתו, עברה את זה. “אדוני? מה אתה צריך?", היא שוב שואלת. תוהה אם הקביים האלו שיבשו גם משהו בהבנתו, אז היא מגבירה את קולה: “צלחות? כוסות? מפות?" “סליחה", אומר, “אתם עושים מיתוג, נכון?" “אתה רוצה כוסות לעסק? איטום גגות?", היא בוחנת.
"לא לא, אני רוצה כל מה שיש עם הכיתוב ‘אתי חוגגת יום הולדת'", הוא אומר, “הילדים שלי אמרו לי לבקש מיתוג". היא מחייכת. “הבנתי, איזה צבע אתי אוהבת?", שאלה המוכרת. האיש אל מולה היה אבוד, היא הסתובבה בחנות, בין שלל הכוסות, הסרטים, הצלחות, המזלגות המיוחדים והוא אחריה, מדדה על קביו. “איזה צבע היא אוהבת...", מלמל, “אתי לא עושה עניין מצבעים, תני משהו שמח".
“אדום?", שאלה המוכרת עם השיער האדום. “לא, אדום זה הפועל, משהו יותר יפה, אולי זהב?", עיניו אורו באחת, “כן, זהב זה יפה, קניתי לה גם תכשיט זהב, אז תעשי שיהיה זהב". המוכרת ניסתה לאמץ את זיכרונה, אולי יבליח איזה זיכרון מנחם על אביה, שדאג לשמח כך את אמה, אבל שום דבר לא הגיע.
רגע, הייתה פעם אחת, כשהיא הייתה ממש ילדה, היא ואביה הלכו יד ביד מהגן הביתה. בדרך, דלו עיניה הסקרניות שרשרת כסף עם צדף בתליונה. “אבא, תראה, כמו של נסיכות!", אמרה לו. “את קטנה מדי לשרשרת", השיב, “את יכולה להיחנק, אבל את רוצה שניתן את זה לאמא?".
היא לא יודעת מאיפה האינסטינקטים שהיו לה, כנראה שתקוות ילדותה ניסתה להסיר עובש חזק ובלתי הפיך מעל נישואיה של הוריה.
“ניתן לאמא, אתה תיתן לה, אבא! אתה!", אחזה הקטנה ביד הגדולה של אביה, הטמינה בה את השרשרת וסגרה אותה חזרה. בבית, ניגש אביה אל אמה ונתן לה את השרשרת. “זה ליום ההולדת שלך", אמר. “אבל אין לי יום הולדת", השיבה אמה. אביה התעלם, ענד לאמה את השרשרת ואפילו הגניב לה נשיקה בצוואר. עד היום היא זוכרת את הסומק, התדהמה והמבוכה שעלו על פניה של אמה. מאז חלפו שנים, הוריה כל אחד בחייו, והשרשרת שהשחירה בינתיים אצלה, חסרת שימוש ומלאה בקשרים.
“אפילו על המפיות אפשר לכתוב?", החזיר אותה האיש עם הקביים אל המציאות. “על מה שתרצה, זה 4 שקלים למילה", אמרה. “מה שצריך, מה שצריך", מלמל ושאל אם יש לה עגלה. עוד לקוחות נכנסו אל החנות אבל היא התעלמה. כשאחד מהם רטן על כך שאין שירות, תרצה זאת בחוסר בכוח אדם ושהיא בכלל לא עובדת פה, רק התנדבה לשמור על החנות. האיש עם הקביים חייך: “יש לך לב טוב, אבל אל תרחמי עליי, אני לא נכה, לכי אל הלקוחות, אני אחכה, שלא יפטרו אותך חס וחלילה, לא עלייך". הנערה־אישה עם השיער האדום הרגיעה אותו, עלתה על סולם קטן והורידה משם שרוולי כוסות מזהב, צלחות מזהב, מפיות ומזלגות מזהב. “קיבלנו אותם עכשיו, אין להם אפילו מספר קטלוגי, אבל תראה כמה הם יפים". הם באמת היו יפים.
“בסוף אני אחשוב שאת מתחילה איתי", אמר האיש עם הקביים, “אבל אני רק של אתי". שניהם צחקו. הלקוח הזועם סינן: “חוצפה, פעם אחרונה", ויצא מהדלת. אחרי שמיתגה לו את כל הפריטים, הכניסה אל השקית, הוסיפה לו שני צ'ופרים בדמות מחזיקי פחיות וראנר אחד, שאלה: “מה קרה לך ברגל?". “אני כבר לא יכול לעבוד כמו פעם", אמר, “לקחתי עבודה אחת יותר מדי, כי תכף אתי בת 60 ואני רוצה לעשות לה מסיבת יום הולדת גדולה". “וזה מה שקרה?", שאלה.
“אתן לך עצה, אל תירדמי על גג באמצע יום עבודה", צחק האיש עם הקביים וצחקה המוכרת עם השיער האדום. לרגע מהיר חשב שאחרי שילדיו סירבו לבוא איתו לארגוני יום ההולדת ובמקום זאת העבירו לו כסף באפליקציה מוזרה, היא, דווקא היא, הבת שרצתה את אביה ודאגה לו יותר מכולם, מגלה כלפיו כזו סבלנות.
“אשתך בטח מאוד אוהבת אותך", אמרה והגישה לו חשבונית, ולרגע מהיר יכלה לדמיין שזה אביה שלא עזב מעולם, שזה אביה שנושק על מצחה בכל לילה ואומר, “אני אוהב אותך, אבל את אמא שלך קצת יותר, כשתגדלי ובעלך יאהב אותך, תביני". ולרגע רצתה לערוך לאתי את מסיבת יום ההולדת הטובה ביותר בעולם.
האיש עם הקביים הודה למוכרת, שפתאום ריחה הפך טוב יותר, השאיר כמה שטרות על השולחן ויצא מהחנות. “רגע", קראה אחריו, “יש פה 30 שקלים יותר". הוא עשה עצמו לא שומע ודידה אל מכוניתו. המוכרת הכניסה את 30 השקלים אל כיסה ונשבעה לא לגעת בהם אף פעם, רק כדי ששטר ה־20 ומטבע ה־10 יזכירו לה שעוד יש אהבות בעולם והן כל כך לא חד־פעמיות.